מאגר סיפורי מורשת

העלייה ממרוקו

בשנת 1955 עליתי לארץ עם הורי ושלוש אחיותיי. אני הייתי בת 5, האחות אחרי הייתה בת 4 ואחריה בת 3 ואחריה תינוקת בת חצי שנה. העלייה הייתה בסתר. הטיסו אותנו לצרפת ושם חיכינו זמן רב עד שהעלו אותנו לאנייה בדרך לארץ ישראל. באוניה היה לאבא שלי קשה מאוד כי הוא היה צריך לדאוג לבנות הקטנות שלו, שלא היו בסביבה הטבעית שלהן. היו המון אנשים על האונייה, בכי וצעקות. האונייה הייתה ישנה, הסערות בלב הים טלטלו את האוניה וכל הנוסעים לא הרגישו טוב. אבא שלי דרך על שברי זכוכית, נפצע ברגל ועד היום יש לו צלקת.   

 

סיפור התיישבות וקליטה

שהגענו לארץ ישראל שלחו אותנו למעברה בפוריה ליד טבריה.זו הייתה תקופה מאוד קשה, לא היה לנו אוכל ומים, רק בשעות הלילה פתחו את המים לשעתיים. אבא יצא לעבודה בשדה בקטיף בשעות הבוקר המוקדמות באוטובוס שהיה יחיד בשעה זו, מי שאיחר הפסיד את יום העבודה. אמא שלי סיפרה לי שלא היה לה כסף לקנות לחם, הייתה מכונית שהייתה עוברת בשעה מסוימת ומוכרת לחם, אמי באה למוכר וביקשה ממנו שייתן לה לחם לבנותיה והיא תשלם לו ביום אחר והוא לא הסכים אז היא עמדה בדרכו ולא נתנה לו לנסוע. היא הייתה מוכנה למות. למרות כל הקושי שאבא שלי הציע לחזור למרוקו היא לא הסכימה. המשפחה של אימא שלי גרו בחיפה והיא רצתה לגור לידם. ההורים שלי הצליחו לקנות בית קטן מאוד בחיפה ליד המשפחה. אבא שלי מצא עבודה ואמא שלי עבדה במשק בית אצל מנהל הדואר של חיפה. אימא שלי סיפרה למעבידה שלה את הסיפור העלייה וכמה קשה לה והיא סידרה לאבא שלי לעבוד בדואר כדוור. 

בית ומשפחה

 

מכאן התחילו החיים להיות יותר קלים במקצת, סבתא שלי שמרה על תינוקת שהייתה בת שנה, יום ולילה. וההורים שלי התפנו לדאוג לפרנסה.  כילדות קטנות לא הייתה ברירה אחרת, אז הלכנו לבית ספר שהיה מחולק למשמרות חלק למדו בבוקר וחלק בצהריים, בחום הכבד ובגשם הסוער הלכנו ברגל. כשהיה יורד גשם חזק היה הואדי (רושמיה) מתמלא מים והיינו צריכות לעבור אותו בהליכה עם מגפיים, לא היה חימום או מזגנים כמובן. לאט התרגלנו לחיים ואז עברנו לדירה יותר גדולה באותו אזור. שירותים ומקלחת היו מחוץ לדירה בחצר ומשותפים עם השכנים ממול. כדי להתרחץ היינו צריכים לתאם עם השכנים. בחורף התקלחנו פעם בשבוע ביום חמישי בערב לא היו מים חמים זורמים. היו מחממים מים בדוד על "פרימוס" ומקררים בקערה אחרת. כמובן שלא היה מקרר חשמלי, היינו קונים גוש קרח גדול כל יום והוא היה שומר על האוכל בתוך המקרר לאחר כמה שנים בכל בית היה מקרר חשמלי . מכונת כביסה לא הייתה היינו מכבסים ביד על הקרש, משפשפים את הבגדים והיה לנו יום כביסה קבוע .כמובן שלא היו בגדים בשפע כמו היום. נעליים היו שני זוגות זוג ליום חול וזוג לשבת. בשנת 1963 עברנו לבית בבניין קומות בשכונה חדשה אחיותיי נרשמו לבית הספר המקומי "בשפרינצק" ואני שכבר הייתי בתיכון נסעתי כל יום באוטובוס לבית הספר היה לי קשה כי לא התאקלמתי והייתי עצובה .בשנים האלו לא הייתה טלוויזיה ולא טלפון כדי להודיע או לדבר עם ההורים היינו מתקשרים לשכנה שבביתה היה טלפון והיינו מודעים את ההודעה שהיינו רוצים לומר, לא היו מדברים שיחות ארוכות או בלי צורך. 

מלחמת ששת הימים

אז בשנת 1967 אני הייתי בכיתה י"א. התחילו להיות איומים מצד כל עמי ערב הגובלים עמנו. הם איימו שהם ילחמו בנו ויזרקו אותנו לים כי לא היה לנו לאן לברוח. כל הזמן ברדיו דברו על הכוננות ועל הפחד שיממשו את האיום, מי שגר בקומת קרקע הכין שקיות חול מלאות אותן שמו אחד על השני ועשו מין חומה כדי להדוף את המכה .יום אחד בדרכי לבית הספר בשעה 8:00 בערך, נשמעה אזעקה עולה ויורדת ולא ידענו מה פשר הדבר פתחנו את הרדיו ואז שמענו שהייתה מתקפת פתע של ישראל על חייל האוויר המצרי והירדני. ישראל שיתקה בזאת את צבא האוייב. בזמן המלחמה אמרו לנו לכסות את החלונות בשמיכה כהה לעשות חושך, מכוניות התבקשו לצבוע את הפנסים, ברחובות היה חושך זאת כדי שאם יכנסו מטוסי אויב לפגוע בנו הם לא יזהו היכן יש בניני מגורים או אזורי יישוב מלחמת ששת הימים נמשכה 6 ימים בה נכבשה ירושלים המזרחית שהכותל נמצא בה, אני זוכרת שישבנו צמוד לרדיו ושמענו דיווחים מזירת המלחמה ואת המשפט: "הר הבית בידנו" חרוט בזיכרוני עד היום הזה. הייתה שמחה ושושן. לאחר המלחמה נסענו לטיול משפחתי לירושלים לכותל, למערת המכפלה וקבר רחל. כל הזמן למדנו על המקומות אלה בתורה ועכשיו לראות את זה במציאות זו הייתה חוויה עוצמתית שמחזקת את היותנו יהודים.