מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור שסיפרתי לנכדתי מיקה

אני ונכדתי מיקה בבית התפוצות
אני בנערותי
משלטון זר בארץ ישראל לעצמאות

קצת עלי

שמי יצחק זעפרני נולדתי בשנת 1941 בבית חולים הדסה בעיר ירושלים, כאזרח יווני.

הורי משה ושרה נולדו גם הם בירושלים, אבי בשנת 1906 ואמי בשנת 1918.

גם סבי שמואל וסבתי רחל, הוריו של אבי, נולדו בירושלים.

תמונה 1
תמונה 2

העוצר בירושלים

בארץ שלטו האנגלים (כמנדט). גרתי בעיר העתיקה בירושלים. הבריטים ששלטו בירושלים בתקופת המנדט נהגו להציב מחסומים ולהטיל עוצר על חלקים ממנה. בתקופה זו הייתי ילד קטן וראיתי את האירועים האלה כמשעשעים מאוד. בגלל שהעוצר היה לשכונות מסוימות והודיעו עליהם מראש ולנו הייתה משפחה בכל חלקי העיר היו מעבירים אותנו בזמן העוצר משכונה שבה יש עוצר לאחד הדודים שגר בשכונה שאין בה עוצר. אני זוכר שברגעים האחרונים לפני שהעוצר נכנס לתוקפו אבא שלי היה מעביר אותי לדודי אלברט מעל גדר התייל. פרק זמן זה היה מאוד משמח כי גרתי עם  בני הדודים שלי והתייחסו אלי בתשומת לב.

שנת 1948- בזמן מלחמת השחרור חוויתי עוצר נוסף הפעם על כל ירושלים ואז החוויה הייתה אחרת, אוכל היה חסר. באזעקות למדנו להתחבא מתחת למיטות. בגלל שלא היה מה לאכול אמא שלי הייתה אוספת חובזה (חלמית מצויה) מבשלת אותה עם טיפת מרגרינה, טיפת רסק עגבניות ונותנת לנו לאכול וזה היה האוכל שלנו. שיירות מזון שניסו להגיע מהשפלה לירושלים הותקפו בדרך. לפעמים מספר משאיות הגיעו עם מוצר מזון אחד ואז היה לנו אוכל רק ממוצר זה. אני זוכר ששבוע ימים אכלנו רק גבינה צהובה שמצופה בשעווה אדומה.

פצמ"רים

בתקופת המצור על ירושלים לא ניתן היה להשיג אוכל ומים ונאלצנו לעמוד בתור כדי לקבל פרוסת לחם ולמלא מיכל מים. בזמן שעמדנו בתור נפלו עלינו פצמ"רים (פצצות מרגמה), כ-300 ביום ועשרות אנשים נהרגו מדי יום ונגרם נזק רב לרכוש. לא רחוק מאיתנו נפל פצמ"ר על בית וכל המשפחה נהרגה.

חוויות במשפחה

לפני מלחמת השחרור המשפחה המורחבת, סבא שלי ואבא שלי עם כל הדודים שלי גרו בעיר העתיקה. אחרי שנת 1946 עברה כל המשפחה לבניין שבשכונת בית ישראל החדשה. סבא שלי (שמואל) היה קונה ומוכר בקר מירדן וממצרים ומביא אותם לשחיטה בירושלים. את הפרות החולבות היה נותן סבא שלי לרועה ערבי שימכור את החלב לאוכלוסייה הדתית ( היו עוברים עם הפרות בשכונה והיו צועקים "חלב חלב!" היו עקרות הבית יוצאות עם מיכל מיוחד לחלב, הרועה היה חולב את הפרה לעיני עקרת הבית ומוזג למיכל של עקרת הבית). את שאר הפרות היו מעבירים לבית המטבחיים (בה היה שותף גם סבא שלי) שוחטים, מפרקים ומחלקים לאטליזים.

תמונה 3

במלחמת העולם הראשונה גירשו מירושלים את כל המשפחה של סבא שלי ואבא שלי לטורקיה במחנה הסגר כי חשדו שהם מרגלים לטובת הצבא האנגלי (כל הדודים שלי דיברו אנגלית ויוונית ובעיני הטורקים  הם נראו כזרים, אפילו האזרחות שלהם הייתה יוונית ולא טורקית). אחרי המלחמה חזרה המשפחה לירושלים.

על אבא שלי

תמונה 4

אבא שלי לא רצה לעסוק בענייני בהמות ואהב להתעסק עם אופנועים וכך למד את מקצוע המכונאות. כאשר בעירית ירושלים חיפשו מכונאי להפעלת משאבות המים, אבא שלי הלך לעבוד שם. אבא שלי גם תיקן מכוניות של עירית ירושלים. כבר לפני מלחמת השחרור לקחו את אבא שלי לתקן מכוניות של המחתרות ואחר כך בבסיס של חיל החימוש מה שהיה לאחר מכן צה"ל. בזמן מלחמת השחרור עבר אבא שלי עם הכוחות הלוחמים דרומה והגיע עד באר שבע.

תמונה 5

תוך כדי המלחמה עבר אבא שלי לעבוד כמכונאי במחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ) ושם נשאר כמנהל המוסך.

בשנת 1949 אנחנו (אמא שלי, האחים שלי ואני) עברנו לגור איתו בבאר שבע.

ילדותי בבאר שבע

בבאר שבע למדתי מכיתה ב' כאשר תלמידה אחת ואני היינו היחידים שידעו לדבר עברית. המורה שלנו הייתה חיילת ולימדה אותנו את כל המקצועות. כך גדלתי עד גיל 13.

את בר המצווה שלי חגגנו בחצר של הבית כאשר האורחים היו המשפחה המצומצמת מירושלים. האוכל שניתן לאורחים היו שני כבשים שאבי שחט. בבית הכנסת המקומי עליתי לתורה.

התבגרותי באשקלון

תמונה 6

בגיל 13 עברתי לאשקלון יחד עם הוריי. שם סיימתי את בית הספר העממי ולמדתי בתיכון. המשכתי לבית ספר קדם צבאי  שם למדתי חשמלאות מטוסים ובמקצוע הזה  שירתי בצה"ל שלוש וחצי שנים. משם עברתי לעבוד בחברת חשמל עד שפרשתי לגמלאות.

עץ המשפחה ממני

לרעייתי יהודית ז"ל ולי יש שני בנים ובת. הבן משה הוא הבכור ועוסק במחשבים, אשתו רחלי עובדת בתחום המחקרים הקליניים ולהם בן ושתי בנות. עידו הבן הבכור בצבא, ליה היא הסנדוויץ', לומדת בתיכון ומיקה הכי קטנה לומדת בבית ספר יסודי.

יאיר בני השני מהנדס במפעל באילת ואשתו בתיה רואת חשבון, עובדת בנמל אילת (סמנכ"לית כספים). ליאיר שלושה בנים ובת אחת. הבת הבכורה ליעד סיימה צבא, הבן השני אופק בצבא וינון ושחר תלמידים בבית ספר יסודי.

אילה היא בתי הקטנה, היא עובדת כמאמנת עסקית עצמאית, בעלה אשכול סמנכ"ל כיבוי והצלה בנמל תעופה חיפה ולהם שלוש בנות. מאיה הבכורה קצינה בצבא, נגה הבת השנייה תלמידת תיכון והגר הכי קטנה בבית ספר יסודי.

תמונה 7

אצלי בבית היה ריחוק ביני לבין סבא וסבתא שלי. אני שמח שהיום יחסיי עם נכדיי יותר פתוחים וקרובים וגורמים לי הנאה רבה.

תמונה 8

מה שראיתי

ב-78 שנותיי זכיתי לראות את תקומת עם ישראל ואת הקמת מדינת ישראל והתפתחותה מ-600,000 יהודים ל- 6,000,000 יהודים וזאת תוך 70 שנות עצמאות. עברתי מלחמות רבות ומבצעים ביטחוניים שונים על הגנת עצמאותנו בשלום. ראיתי והשתתפתי בקליטת עליה של עולים מכל קצבות תבל אם בבית הספר אם בצבא או במקום העבודה. ועל זה שמח אני.

אשתי  

תמונה 9

אי אפשר לסכם את ההיסטוריה של משפחתך (מיקה) בלי לציין את אשתי יהודית לבית קורצימר שעלתה מרומניה ב-1951 אחרי שההורים שלה עברו את השואה הנוראית, היא הייתה העוגן המשפחתי ועליה היה רוב משא החינוך של ילדי ונכדי. ועל זה יעידו נכדי הבוגרים. בהכשרתה היא הייתה מורה שלימדה בביה"ס נוף ים באשקלון .

הזוית האישית

מאד נהנינו כי התקרבנו זה לזו ומיקה למדה הרבה דברים חדשים שהיא לא ידעה ושמעה סיפורים על פעם.

מילון

חובזה
ירק שגדל פרא ואכלנו ממנו בזמן המצור על ירושלים.

פצמ"רים
פצצות מרגמה שנורו מצינור בזמן מלחמת השחרור

ציטוטים

”אני שמח שיחסיי עם נכדיי פתוחים וקרובים וגורמים לי הנאה רבה.“

הקשר הרב דורי