מאגר סיפורי מורשת

שלום אני רחל טייך.

נולדתי בשנת תרצ"ה, 1935, בפתח תקווה בכפר אברהם וההורים שלי הצטרפו לגרעין שקראו לו רודקס שכלל שני גרעינים אחד גרעין קיבוצי שהשלים אחר כך את קבוצת יבנה והגרעין השני גרעין מושבי והגרעין הזה נשאר בכפר אברהם.

אימא שלי בשלב מסויים, אחרי שנולדו לה שלושה ילדים נעצרה כשהייתה בהריונה כשנסעה להתפלל בקבר רחל, כשחזרה הביתה אני נולדתי. בגלל זה היא קראה לי רחל על שם רחל אימנו.

אימא שלי הגיע לארץ בשנת 1923

מנהל בית חולים שערי צדק בירושלים, שלף אותה מסמינר לאחיות בגרמניה אחרי כמה שנים הכירו לה את אבא שלי והם גרו בירושלים ואז נולדו לה שני ילדים (האחים הגדולים שלי: לאה ומאיר) ואז המנהל קרא לה והודיע לה שאי אפשר לגדל משפחה ובמקביל להיות אחות בבית חולים ולכן הם עזבו את ירושלים והגיעו לפתח תקווה.

בשלב מסויים כשהגעתי לכיתה י"ב היה חסר לי חומר רב בלימודים, כי לפני כן למדתי בבית ספר ערב. אימא שלחה אותי ללמוד בירושלים סמינר למדריכים דתיים של עליית הנוער. כשסיימתי את הלימודים בירושלים נשלחתי למוסד הודיות על יד קיבוץ לביא לארבע שנים. הגעתי להודיות ועבדתי שם שנתיים וחצי. באותה שנה הייתה שנת בחירות בארץ ויהודי אחד ממושב הזורעים שלח אותי להיות משקיפה בקלפי בטבריה. (משקיפה כלומר, חלק מצוות שלם שמנהל את רישום האזרחים בבואם להצבעה ביום הבחירות, המשקיף משגיח שהכל יהיה תקין). ב- 12:00 בלילה נשלח הנהג משאית לאסוף אותנו חזרה להודיות מטבריה.

איך הגעתי להזורעים

שנה אחרי זה הייתה מלחמת סיני ואני כבר הייתי בפתח תקווה אצל אימא. בדרך לסיני נהג המשאית, שמואל, כבר היה אצלי בשש בבוקר בדרך לסיני, ככה כל שבוע הגיע אלי עד סוף המלחמה. בסוף המלחמה אימא שלי אמרה: "מה את דואגת, הרי המטבח והחינוך בידים שלך" והציעה לי להתחתן עם שמואל. לפי הצעתה של אימא נסעתי לשדה אילן וסיפרתי לשרה (אחותו) שאני מוכנה להתחתן עם שמואל וכך היה – כך הגעתי למושב הזורעים. החתונה הייתה ביום שלישי וביום ראשון שמואל אמר לי שהוא מתחיל להיות מורה במושב הזורעים.

תקופה מסוימת גרנו בתל אביב ואז הלכתי לסניף בני עקיבא בתל אביב ושם הכרתי הרבה חברות. השם של השבט שלי בבני עקיבא – עציון וזה היה אחד השבטים הראשונים שקיבלו שם. לשבט הקודם לו קראו נתיבות, שבט זה יצאו בהמשך לעין צורים. עציון (השבט שלי) השלים את קבוצת יבנה. לפני כמה שנים אחת הבנות עשתה מפגש של כל החברות שנשארו. (חלק מהבנות כבר למדו איתי בבי"ס יסודי בתל אביב). אחת מהבנות שאלה אותי אם אני גרה במושב הזורעים והסתבר שהנכד שלה לומד בישיבה בהזורעים (אבא שלו הילד שלה ר"ם בישיבה בפתח תקווה), אבל למרות זאת הוא שלח את הבן שלו לישיבה במושב הזורעים.

תולדות מושב הזורעים

בשנת תרצ"ט (1939) עלה מושב הזורעים על הקרקע בסרג'וני שהיום נמצא בטבריה בשיכון ד' במסגרת ישובי חומה ומגדל. בגלל הגבלות שהבריטים הטילו על רחישת קרקע ועליה. הראשונים היו יוצאי החשרת בח"ד (ברית חלוצים דתיים) הם התאגדו בנחלת יהודה בדרום, עברו למושבה מצפה בגליל. בשנת תש"ד התמזגו עם יוצאי סלובקיה והונגריה שישבו בביתניה על יד קיבוץ דגניה. במשך השנים התווספו גם משוחררי הצבא הבריתי, וגם מעפילים עולים ממרוקו ופליטים מהונגריה אחרי השואה. השנים הקשות היו עד שנות השישים: מים, חשמל ותחבורה הגיעו מאוחר בשנת השבעים נבנו בתים חדשים ומוסדות ציבור.

כיום מונה הישוב כ- 200  מהם כ- 100 בעלי נחלה והשאר תושבים בינתים בנו כמה רחובות לתושבים. הרכב האוכלוסיה רב גווני ומייצג בנים רבים עם קיבוץ גלויות אמיתי. ממסגרת המושב מעבדים פלחה ומטעים וגם עוסקים בגידול בקר, צאן, עופות ומטעים וגידולי שדה. ילדינו לומדים בבית הספר האזורי בקיבוץ לביא. במושב פועלים פעוטון וגנים לגילאים השונים. כמו כן פועל תלמוד תורה. נוסף לכך ישנה פעילות בבני עקיבא. במקום מכהן רב שגר בישוב. ביוזמת אחד הרבנים הקודמים (הרב שמואל שפירא) ישנה פעילות רבה ובית המדרש, לימוד משניות וגמרא יום יום, ירחי כלה פעם בשנה במשך שבועיים עבור כל הציבור, גם לימודים בשבתות לנשים.

אני, רחל התחלתי את עבודתי ביישוב בבית הספר, לפני יותר מ- 60 שנה (בהזורעים ואחר כך בלביא). כיום אני ממשיכה לשרת את הציבור בספריה במושב הזורעים. לי יש חברות רבות ביישוב. בקרוב נחוג יובל ליישוב, 80 שנה להקמת הישוב. התלמידים הראשונים שלי כיום ממשיכים את הישוב עם ילדיהם ונכדיהם.

זכרונות  משנות העשרים

שרנו את כל שירי המולדת שהיו אז. הרבה שירים יפים. היום כמעט לא שומעים אותם כבר. רקדנו בעיקר את ריקוד ה"הורה", קרוביה (ריקוד זוגות דומה להורה). אנחנו היינו צריכים לבדר את עצמנו, כי לא הייתה טלוויזיה ולא היו מחשבים. אמצעי ואופני התקשורת היו רק בטלפון ולא טלפון נייד אלא, היינו צריכים ללכת לביתן מיוחד ובעזרת אסימון לחייג בטלפון הציבורי.

משפחה

במשפחתי: אמא שלי, אלישבע, אבא שלי, ישראל חיים. גם אני וגם שתי אחיות שלי קראנו לילדות שלנו בשם אלישבע על שם אמי. אחותי הגדולה, לאה בת 89 – אני כל שבוע מתקשרת אליה ומדברת איתה. אח שלי מאיר שנפטר ז"ל. אחותי יהודית –  היא זאת שהכירה את בעלה בקיבוץ סהר ואחי הקטן שגר בפתח תקווה.

הזוית האישית

סיפורה של רחל טייך תועד ע"י רחל שוהם במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.