מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה הלפרין, נולדתי בישראל ב-8/3/55 (יום האישה הבינלאומי), ובתאריך העברי י"ד אדר תשט"ו (בחג פורים). אין ספק שני תאריכים מיוחדים. נולדתי להורי משה הלפרין ובלה (בינצ'יה)הלפרין לבית בולכובר.

הורי שניהם היו ניצולי שואה. אבי זכרונו לברכה, נולד במיקולינצה אשר בגליציה, אז פולין כיום באוקראינה. את שנות מלחמת העולם השנייה בילה בעיקר במסתור ביערות, וכן אצל משפחה רוסית שהצילה קומץ של יהודים. אבי איבד את הוריו, מיכאל והניה ואחיו, יוסף במלחמה, כאשר ראה במו עיניו כיצד רוצחים את אחיו. במהלך המלחמה אבי ואחותו שרה, הסתתרו והצליחו לקבל היתר עליה לארץ בשנת 1947. אולם באותה שנה שלטו בארץ הבריטים אשר לא נתנו לאוניה שבה הגיע אבי לעגון בחופי הארץ ושלחו אותה למחנה מעצר בקפריסין. בשנת 1949, לאחר קום המדינה הגיע סוף סוף אבי לארץ, ולאחר זמן לא רב גוייס לצבא, ואף השתתף בכיבוש אילת (אום רשרש דאז).

אימי זכרונה לברכה נולדה בצ'רנוביץ, בירת בוקובינה אז רומניה כיום אוקראינה. היא הייתה בת שתים עשרה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. חלק מהזמן הייתה במחנה טרנסניסטיה יחד עם הוריה ואחותה, עד שיום אחד הגיעה הודעה שיש להפריד בין המבוגרים לילדים. אימי, ועוד חבורת ילדים הועברו למחנה מיוחד לילדים. שם הילדים כמובן התגעגעו מאד להוריהם. לכן, יום אחד קמה אימי, והחליטה לארגן קבוצה של ילדים ולברוח חזרה אל המחנה שבו היו ההורים. מזלם התמזל, כי שעות לאחר הבריחה, הופצץ מחנה הילדים על ידי הנאצים ומי שלא ברח עוד קודם, כמובן, לא נותר בחיים. לאחר המלחמה משפחת אימי חזרה לביתה אשר בצ'רנוביץ אך לתדהמתם, ראו כי הבית היה מאוכלס במשפחת השכנים "הטובים" שלהם. לכן הם החליטו לנדוד דרומה לבוזאו אל הדוד. גם משפחת אימי קיבלה היתר יציאה לארץ בשנת 1947 אולם, מפאת מחלתה של סבתי ולאחר מכן מותה (סבתי שעל שמה אני קרויה), המשפחה נשארה ברומניה. אימי עלתה לארץ בשנת 1950 על סיפון האוניה טרנסילבניה. וכאן בארץ הכירה את אבי.

הם נישאו בשנת 1951. בשנת 1952 נולדה אחותי הבכורה הדסה, הקרויה על שם אם אבי. בשנת 1955 נולדתי אני ונקראתי על שם אם אימי, ובשנת 1961 נולדה אחותי הצעירה, אביבה, הקרויה על שם אבי אימי. שמו היה משה כשם אבי, לכן נקראה אביבה.

נולדתי בבית החולים הלל יפה שבחדרה גדלתי בנתניה ומלבד שבע שנות מגורים באוסטרליה משנת 1990 עד 1997(גרתי שם עם המשפחה שהקמתי), תמיד גרתי בנתניה. בבית הורי, אחיותי ואני גרנו בחדר אחד וכמו לכל דבר היו צדדים חיוביים וצדדים שליליים. מצד אחד היה לנו כיף מאוד, צחקנו והשתוללנו, אך מצד שני, לאף אחד לא היה את הפרטיות שלו והיה צפוף. בילדותי, נהגנו לשחק הרבה מחוץ לבית, ומקום המפגש שלנו היה ליד עמוד החשמל. אם היינו רוצים להיפגש עמדו בפנינו שתי אפשרויות: להגיע לביתם של חברינו ולהזמין אותם לשחק, או לצעוק לחברים מלמטה. שיחקנו בחוץ קלאס, מוטראס, מחבואים, קפיצה בחבל ועוד.

אימי הייתה עקרת בית, ואבי עבד ב"סולל  בונה" ולאחר מכן עבר לענף היהלומים, הרי ידוע, שנתניה הייתה עיר היהלומים. שפת האם של אבי הייתה פולנית, אך בבית הם דיברו יידיש ושפת האם של אימי הייתה גרמנית. למרות כל זאת דיברנו בבית עברית מכיוון, שהוריי רצו ללמוד לדבר בעברית. אני אוהבת מאוד לצייר, לסרוג ולקרוא ספרים.  אימי סיפרה לי שבילדותי בדרך הביתה מהספרייה, הייתי מסוגלת לקרוא ספר שלם ולסיימו טרם הגיעי הבייתה. אני בוגרת בית הספר היסודי "איתמר" ובתיכון למדתי בבית הספרעל שם טשרניחובסקי, שבנתניה. מיד לאחר סיום לימודי בתיכון, באוגוסט שנת 1973, התגייסתי לצבא, לממר"ם, יחידת המחשבים של צה"ל. היות והמלחמה "מלחמת יום כיפור" פרצה תוך כדי קורס המחשבים, שלחו אותנו ישר לשיבוץ.  שרתתי במשך שנתיים, ביחידת המחשבים של צה"ל בשב"כ.

אני בת 16 על הצוק בנתניה מול חוף הים

בהמשך הדרך, התחתנתי ונולדו לנו שלוש בנות. תאומות ששמן יערה ודקלה ועוד ילדה ששמה רותם. יערה ודקלה כיום בנות שלושים ושש, ורותם בת שלושים ושתיים. דקלה גרה כיום בדבלין שבאירלנד ועובדת שם בסניף הראשי של גוגל באירופה. יערה אחותה התאומה, מתגוררת בתל אביב ועובדת בקריית הממשלה במשרד הפנים. והצעירה שבבנותי, רותם, גרה עם משפחתה בחדרה והיא מורה ורכזת אנגלית ב-"הדסה-נעורים".

הקשר עם בנותי הוא יומיומי (טלפוני). גם לאחר מות הורי, אנו שומרים על המסורת המשפחתית של ארוחות ומפגשים בימי שישי ובחגים. לפני מספר שנים מצאתי בבית אימי מחברת מכיתה א', שבה כתבתי שאני רוצה להיות בעתיד מורה, ואכן זה קרה הייתי מורה. למדתי הוראה בסמינר הקיבוצים, ובהמשך תוך כדי עבודתי השלמתי לימודי תואר אקדמי ב"מכללת נתניה" (בזמנו לימודי ההוראה לא כללו תואר אקדמי).עבדתי בהוראה, בארץ ובחוץ לארץ, במשך שלושים ושבע שנים. החל מגן הילדים ועד כיתה ו'. נהניתי מאד ממקצוע ההוראה, מקצוע עם הרבה אתגרים וסיפוק. לפני שלוש שנים בספטמבר  שנת 2016, פרשתי לגמלאות, ומאז אני נהנית מחוגים, הרצאות, טיולים, לימודים, התנדבות בקהילה ואיך לא גם מנכדי.

אני עם התלמידות חן ועדן בבית התפוצות

הזוית האישית

רבקה: כדור שני לניצולי שואה למדתי את ההיסטוריה של העבר אך יצרתי גם את ההיסטוריה של העתיד.

עדן וחן: למדנו להכיר סיפורים חדשים על העבר של אישה שלא הכרנו, ולמדנו להבין שכל אדם הוא למעשה עולם ומלואו.