מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא ציפי מילר (לבית אלפיה). שמי המקורי הוא צפורה. נקראתי בשמי על שם סבתי, אם אימי. כינוי החיבה שלי הוא ציפק'ה. שם משפחתי מבית אבי הוא אלפיה. נולדתי בתאריך ח' באב תש"ח 13.08.1948, בארץ ישראל שלאחר קום המדינה, בעיר תל-אביב. ביום הולדתי האחרון, יום הולדת 70, חגגנו ברוב שמחה במסיבה רבת משתתפים. אני הבת השנייה במשפחה בת 4 אחים. אחותי הבכירה פרידה היא ילידת שנת 1945. אני, כאמור, ילידת שנת 1948. אחי ברוך יליד שנת 1951 ואחי הצעיר נתן יליד שנת 1961. היחס בין כל הילדים בבית היה שווה לכל נפש. גדלתי בתל אביב בשכונת יד אליהו והיה לנו בית עם 2.5 חדרים שאכלסו 6 נפשות: הורים וארבעה ילדים. בסביבת הבית היה לנו בית כנסת, קופת חולים, מכולת, צרכניה וסניף דואר. לבית הספר הייתי צריכה ללכת כ-20 דקות. בקרבת הבית היו שיכונים של מפקדי המשטרה. כל הילדים שבשכונה גדלו ושיחקו יחד.

שנות ילדותי עברו עם קשיים: אבא מצליח עבד מחוץ לעיר והיה מגיע הבית פעם בשבוע או פעם בשבועיים. אמא טיפלה בנו בצורה מופלאה ובנוסף הייתה עובדת לפרנסה נוספת בבית. כאשר הייתי ילדה קטנה לא הייתי אכלנית גדולה. אמא הכינה עבורי מאכלים קלים בכדי שאוכל לאכול. למשל מרק עוף מבושל עם אורז, מוצרי חלב, גבינות, מלבי שאימא הכינה מחלב, עוף מפורק, ולחם עם חמאה. בביתנו ההורים והמשפחה אהבו לשתות קפה שחור טחון טרי. היתה לנו מטחנה קפה ידנית. מורכבת משני חלקים: העליון היה המקום שבו היינו מכניסים את פולי הקפה, בידית שלמעלה היינו מסובבים ואז הקפה היה נטחן ויורד לחלק התחתון של המטחנה. אז היינו מוציאים את הקפה הטחון ומכינים אותו עם מים רותחים על הגז. בבית הוריי אימי השתמשה במטחנה עד אשר נפטרה לפני עשר שנים. לאחר מותה לקחתי את המטחנה אליי הביתה למזכרת.

בבית ובמסגרות החינוכיות כמו בית ספר ובתנועת הצופים שהייתי בה, שרנו שירים בשפה העברית. שירי הילדות שלנו היו של שלישית גשר הירקון, הגשש החיוור, יהורם גאון, שושנה דאמרי, יפה ירקוני, להקות צבאיות. שרנו תמיד במפגשים חברתיים והיום כאשר הם מושמעים ברדיו אני שרה ונהנית מזה. אני זוכרת את רוב המילים משירי הילדות. בתקופת ילדותי היינו כל ילדי השכונה נפגשים ברחוב ליד הבית. משחקי הילדות שלנו היו מגוונים למשל: קפיצה בחבל, חמש אבנים, שבע מקלות, סטנגה (משחק כדורגל) בנים ובנות יחד, משחק מחניים, תופסת, מחבואים. כיום הילדים משחקים פחות במשחקים הללו. בתופסת ומחבואים עדיין כן משחקים. בילדותי אהבתי לרקוד בלט והייתי בחוג בבית הספר. אהבתי מלאכת יד כמו רקמה ותפירה. כמו כן אהבתי משחק: בכל החגים ומופעי סופי שנה הופעתי על במת בית הספר בהצגות ובמופעים, חלקם בתפקידים ראשיים. הלכתי לגן ילדים טרום חובה וחובה אך אין לי זכרון מהגן.

מכתה א' למדתי בבית ספר ה"חייל" עד כתה ח'. בבית הספר היו לנו לימודים גם של חקלאות, מלאכת יד והיינו מאד נהנים. כל ילדי הכיתה היו מגובשים ונפגשנו בימי שישי למסיבות כיתה. מכתה א' אני זוכרת את יומי הראשון בבית הספר, לימדה אותנו המורה חנה. מורה זו חקוקה בזיכרוני עד מאד, היא הייתה מורה חביבה לילדים. מורה זו לימדה אותי בכתות א' ו-ב'. אני זוכרת את טקס קבלת ספר התורה הראשון. לבשתי שמלה לבנה וסרט לבן עטור על ראשי. במחצית כתה א' חליתי והייתי בבית חולים, נזקקתי לניתוח שקדים ופוליפים. כאשר חזרתי לבית הספר קיבלו אותי המורה והתלמידים מאד יפה. אני זוכרת בחיוב את כל הטיולים שהיו לנו בבית הספר. כאשר הייתי בת 12 חגגו לי מסיבת בת מצווה יחד עם כל ילדי הכיתה. אני זוכרת היטב את סיום שנת הלימודים בכתה ח'. הופעתי בהצגה של סיום השנה לפני כל כתות ח' מכל בתי הספר בסביבה וכן היו ראש העיר ואנשי עירייה. הייתי בתפקיד ראשי ולאחר ההופעה קיבלתי מחמאות רבות ומחיאות כפיים סוערות מכל האורחים. אני, לצערי, לא שירתי בצבא כי שחררו אותי ואת כל המחזור מגיוס.

כשסיימתי את בית הספר היסודי, למדתי בבית ספר לפקידות בתל אביב. לאחר שנתיים בגיל 16 סיימתי את לימודיי עם תעודת פקידה והתקבלתי לעבודה בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. בתחילה עבדתי במחלקה המשפטית, לאחר שנה עברתי למחלקת ניירות ערך. אהבתי את עבודתי, נהניתי ממנה מאוד. עבדתי בבנק במשך שבע שנים עד אשר ילדתי את בתי הבכורה בשנת 1971. במשך 14 השנים הבאות הייתי עקרת בית וגידלתי את שלושת ילדי: שרון, נולדה בשנת 1971, כאשר אני הייתי בגיל 22 ובעלי היה בגיל 25, צח נולד בשנת 1974 כאשר אני הייתי בגיל 26 ובעלי היה בגיל 29, ולירן שנולד בשנת  1979 כאשר אני הייתי בגיל 30 ובעלי היה בגיל 33. לצערנו הרב אביו של בעלי נפטר לאחר הולדתו של בני השני, צח. בשנת 1985 התחלתי לעבוד שוב בחצי משרה באותו סניף של בנק דיסקונט בו עבדתי בנעוריי. לאחר שלוש שנים עזבתי את עבודתי בבנק דיסקונט ועברתי לעבוד בבנק כללי לישראל בע"מ, שם עבדתי  במשרה קבועה במשך כ-30 שנה, עד אשר יצאתי לגמלאות.

סיפור האהבה שלי עם בעלי 

את בעלי ברוך מילר הכרתי כאשר הייתי בגיל 16 וחצי. הזמינו אותי למסיבת שחרור מהצבא של חברים חיילים ושם פגשתי אותו. רקדנו ודיברנו במשך כל הערב ובסופו הוא ביקש ממני את מספר הטלפון שלי. מאז היינו חברים במשך 4 שנים עד אשר נישאנו בשנת 1969. אני הייתי בגיל 20 ובעלי היה בגיל 23. טקס החתונה נערך באולם אירועים והיו כ-600 אורחים. הייתה מסיבה מיוחדת במינה עם תזמורת וזמרים אשר עשו שמח. באותו מעמד השתנה שם משפחתי מאלפיה, שם נעוריי, למילר, שם משפחתו של בעלי. הנוהג היה כאשר נישאים האישה מקבלת את שם משפחתו של הבעל, שם זה הוא מדורות רבים קודם לכן. התקבלתי באהבה רבה למשפחתו של בעלי, האימא מינה מילר והאבא טוביה מילר. בעלי הוא בן יחיד למשפחתו ואני הייתי כבת להם. לאחר החתונה הגענו ישר לביתנו שרכשנו שנתיים קודם. בעלי (כשהיה עדיין חברי, לפני שנישאנו), עבד בשתי עבודות לצורך תשלומי השטרות שהתחייבנו לשלם בעבור הדירה. התשלומים הסתיימו כחודש לפני החתונה.

בהיותי ילדה בגיל 8 פרצה מלחמת סיני. אבי התגייס למלחמה ואנו נשארנו – 3 ילדים קטנים עם אימא בבית. לא היו מקלטים ולא היה לאן לברוח. אני זוכרת  שכאשר הייתה אזעקה באמצע הלילה, אמא אמרה לנו להתחבא מתחת למיטה. שמענו את מטוסי האויב מעל ראשנו בתל אביב. הפחד היה גדול ונורא, אבל כמו שצה"ל יודע לעשות – ניצחנו במלחמה. אני זוכרת גם את מלחמת 1967, ששת הימים. בעלי (שהיה חברי באותה תקופה) גוייס למלחמה. אחי ברוך התגייס למכבי אש, אחותי התנדבה, ואחי הקטן ואני היינו בבית. כאשר נשמעו צפירות הלכנו להסתתר בבניין ממול בחדר המדרגות (לא היו מקלטים). במלחמת יום הכיפורים כבר הייתי אימא לילדה, בעלי גוייס למלחמה ואני הלכתי עם הילדה לאימא שלי. פחדתי להישאר לבד בבית. הייתי שם עד שבעלי שב הביתה מהמלחמה. אני זוכרת שרבים מתושבי השכונה שלנו ביד אליהו נהרגו במלחמה זו. הייתה מלחמה קשה מאד. יש לציין שמאז ועד היום אני פוחדת מאד מהאזעקות.

חלפו השנים ואנו עברנו דירה מבת ים לתל-אביב. שרון היתה בגיל 16, צח בגיל 12, לירן בגיל 8. היו לילדים קשיי הסתגלות באזור החדש, אבל עד מהרה נקלטו בחברת ילדים, נרשמו לצופים וסיימו את לימודיהם בבתי הספר. הם התגייסו לצבא, נסעו לחו"ל, למדו בבתי ספר גבוהים וקיבלו תארים. לימים שרון נישאה לרונן ולהם שלושה ילדים: רום, כיום חייל בצה"ל בחיל הים, שני, כיום בת 17 לומדת בעירוני י"ד וטל, אשר לומד בבית הספר העירוני ברמת החייל. בתי שרון ומשפחתה גרים בשכנות אלינו. בני צח נישא לעדי, מומחית לרפואת משפחה, ולהם שתי בנות: אמה בגיל 8 וליסה בגיל 5 וחצי. הם מתכוננים ללידת ילדם השלישי בחודש מרץ. הם גרים בשכונת המשתלה בתל אביב במרחק 2 ק"מ צפונית ממני. בני לירן נישא לחן, בעלת בוטיק לבגדים, ולהם 3 בנים: רני בן ה- 5 ותאומים: עומר והדר, בני שנתיים וחצי. הם מתגוררים בשכונת נווה שרת החדשה במרחק 2 ק"מ מזרחית ממני. כך שכל משפחתנו מתגוררים בשכנות, ומתראים בתדירויות גבוהות.

הוריי, עליזה ומצליח אלפיה, אינם כבר בן החיים. הם עלו מסוריה בנפרד, לפני קום המדינה. הם הכירו בארץ ונישאו בשנת 1944. הורי בעלי ברוך, מינה וטוביה מילר, גם כן אינם בין החיים. הם ניצולי שואה, שניהם נולדו בפולין ועברו את השואה. משפחתו הענפה של חמי נרצחה בשואה והוא נשאר לבד מכל משפחתו בת ה-11 אחים ואחיות. הוא שרד את היערות והיה פרטיזן אשר נלחם על נפשו. הוא הציל הרבה יהודים אשר היו עמו יחד ביערות. חמותי גם כן הייתה בשואה. משפחתה הראשונה נרצחה והיא נשארה בחיים, ילדה בת 12 לבד. במנוסתה הגיעה ליערות ושם נפגשה עם חמי שהיה איש מבוגר יותר. הוא שמר עליה שמירה של אב לבתו הקטנה. לימים, כאשר הסתיימה המלחמה הם נישאו בפולין ובעלי, ברוך, נולד בשנת 1945. אין לו אחים או אחיות. בשנת 1948 הם עלו לארץ ובנו את ביתם.

חמי היה אספן בולים ומטבעות. לאחר השואה, בפולין, החל לאסוף בולים ומטבעות ישנים מלפני מלחמת העולם. כאשר עלו לארץ שמר על האוסף והוסיף מטבעות ובולים חדשים שנסחרו בכסף רב בין האספנים. לאחר מותו בשנת 1975 בעלי לקח את כל האוסף למשמרת אלינו הביתה. המטבעות וספר הבולים שמורים ויעברו לילדים ולנכדים.

כיום אני ובעלי גמלאים. אנו מנסים למלא את חיינו בכל מיני חוויות אשר לא יכולנו לבצע כאשר עבדנו. בעלי נהנה מהפרישה ואין לו תחביבים מיוחדים. התחביבים שלו הם הנכדים שלנו: הוא מוציא את הילדים מהגנים, שומר עליהם כאשר הם חולים, מכין להם ארוחות בוקר טובות ונהנה איתם מאד. אני בתקופה זו שלאחר פרישתי מהעבודה בגיל 67 מעסיקה את עצמי רבות עם התנדבויות שונות. אני מתנדבת בויצו, שם אני מנהלת את חשבונות הסניף, מארגנת הרצאות, יו"ר של הלשכה המשפטית בסניף, וכן מתנדבת במועדונית של ילדי רווחה בגילאי כיתות א-ה. אני נהנית מאד מעבודותי. כמו כן בעלי ואני מפנים לנו זמן ונוסעים לטיולים ברחבי העולם, הולכים להצגות ולסרטים. אנו נהנים מאד מהנכדים ומהילדים. אני מקווה שנמשיך בעיסוקנו המהנים ושנבורך בבריאות איתנה.

הזוית האישית

סבתא ציפי: נהניתי מאוד לעשות את תכנית הקשר הרב דורי עם נכדי ואני מאחלת לו שיצליח בלימודים.

הנכד טל: נהניתי מאוד מהתכנית ואני מאחל לסבתא שלי שתהיה בריאה עד 120.