מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה, נולדתי בשנת 1940 במושבה פרדס-חנה. יש לי אח ואחות הצעירים ממני. הילדות שלנו היתה מאושרת, בזכות הורי הטובים ובזכות האווירה הכללית שהיתה אז בארץ.

סבתא בילדותה כמלכת אסתר בפורים

המדינה הוכרזה על ידי בן-גוריון בשנת 1948 בחודש אייר כאשר הייתי בת 8, ואני זוכרת היטב את השמחה הגדולה ואת הריקודים ברחובות. למחרת פרצה מלחמת השחרור שהיתה מלחמה קשה עם הרוגים רבים. היו אז בארץ רק 600,000 תושבים ומתוכם ניספו כ-10 אחוזים במלחמה זו. אבל היתה זו מלחמת אין ברירה. במקביל החלה העלייה הגדולה ארצה של יהודים מכל ארצות תבל, וביניהם ניצולי שואה. חלק מהעולים הצטרפו למלחמת השחרור עם ירידתם מהאניות. בן-גוריון עשה מאמצים רבים לקלוט את כל העולים החדשים והאוכלוסייה הכפילה את עצמה. גם המצב הכלכלי בארץ היה אז קשה. אבל הייתה אווירה טובה. כל מי שהכרתי חי בצניעות ועם הרבה תקווה.

בעלי היה חבר קיבוץ "גבע" והיכרתי אותו כאשר שרתתי בצבא במסגרת של גרעין נח"ל, ועברנו הכשרה בגבע. הוא בא לחופשה מהצבא והיה כבר קצין בצנחנים. בשנת 1960 סיימתי את שירותי הצבאי. התחלתי ללמוד ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, שהיתה אז באבו-כביר. בשנת 1962 השתחרר בעלי מהצבא לאחר 5 שנים בקבע כרב סרן בצנחנים והשתתפות בקרבות ומלחמות. אז החלטנו לנסוע לארה"ב ולהמשיך את לימודינו. הטיסה היתה יקרה מדי ולכן בחרנו להפליג באנייה שהיטלטלה מאוד בסערה על האוקינוס האטלנטי בחודש דצמבר של שנת 1962.

יש לנו משפחה נרחבת בניו יורק, אשר הצליחה, תמורת כסף, להמלט ברגע האחרון מפולין, מהנאצים ומהשואה. משפחתו של בעלי העדיפה להימלט בשנת 1949 באנייה האחרונה שהפליגה לארץ. הדודים באמריקה הכינו עבורינו אישורי כניסה לארצם לצורך לימודים. היה צורך ב-affidavit = תצהיר, אישור המוכיח שהם אחראים עלינו. אני עבדתי במשלחת הקניות של משרד הביטחון ובעלי שימש כמורה בבית ספר יהודי מכיוון שהיה בעל תעודת הוראה מלימודיו בארץ, הוא לימד ילדים עברית. במקביל לעבודתנו המשכנו בלימודים, אני סיימתי את התואר הראשון בספרות ובלימודים כלליים באוניברסיטה fairly dikenson בניו-ג'רסי. בכך השלמתי את לימודי לתואר ראשון אשר התחלתי באונירסיטת תל אביב.

בשנת 1965 ילדתי בניו-יורק את בננו הבכור. בשנת 1968, אחרי 6 שנים בניו-יורק, חזרנו ארצה ורכשנו דירה קטנה בגבעתיים. בתקופה זו ילדתי את בננו השני ומאוחר יותר את בתנו יעל, אמא של ליאור ותמר, אשר לומדות בבית הספר פעמונים ובחטיבת הביניים רימון ברעננה.

בעלי שסיים בארה"ב תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במינהל עסקים, התקבל לעבוד בעיתון ידיעות אחרונות כמנהל הפירסום, ואני עבדתי בחברת עלית בניהול היצוא והיבוא. בשנת 1989 בעלי קיבל הצעה מנוני מוזס, הבעלים והמנכ"ל של "ידיעות אחרונות", לנסוע שנית לניו-יורק, הפעם בשליחות, להקים שם מערך הפצה של העיתון בארה"ב ובקנדה. העבודה דרשה ידע בכספים, בדפוס ובאנגלית, בגביה ובהפצה ועוד. שהינו שם כ-13 שנה והמפעל שהוקם זכה להצלחה רבה. המחשבים והעולם הדיגיטלי עדיין לא נכנסו לכל הציבורים והיה ביקוש רב בקרב הישראלים שם לעיתון הישראלי, שאליו נוסף מקומון על ארועים בניו-יורק באזור.

לנסיעה זו לקחנו גם את יעל ביתנו שהייתה אז בת 14, וסרבה לעזוב את הארץ ואת חבריה ולנסוע לעולם אחר ללא שפה. בסופו של דבר היא נענתה בתנאי שניקח איתנו גם את הכלבה שלה, וכך היה. בשנה הראשונה בבית ספר ציבורי – public school היא היתה אומללה ללא ידיעת השפה, ללא חברים ועם נהלים זרים ומוזרים, לדוגמא: כל הילדים נבדקו ע"י גלאי מתכות טרם כניסתם לביה"ס לוודא שאין הם נושאים נשק. בתום השנה הראשונה היא עברה לבית ספר פרטי ותיק וידוע ב-long-island שבו היתה כיתה לישראלים: ילדי שליחים או ילדי יורדים וכולם היו חברים של כולם. הם הצטרפו לתנועת הצופים וכשהגיעו לגיל 18 הם היו הגרעין של הצופים אשר נסעו יחד ארצה לשרת בצבא כחיילים בודדים. הם נקלטו על ידי קיבוץ "נחל-עוז". היום הם בעלי משפחות ועדיין חברים הכי טובים.

אני ונכדתי תמר במהלך התכנית

הזוית האישית

הנכדה תמר: תכנית הקשר הרב דורי קישרה אותי ואת סבתא מאוד ואני למדתי הרבה מהסיפור של סבתא על ילדותה ועל חייה.

סבתא עדה: למרות שאת עבודתי לתואר ראשון הדפסתי במחשב ושלחתי לאוניברסיטה במייל, בגלל לימודי ועיסוקי ובגלל חוסר עניין בטכנולוגיה, לא השתלבתי בעולם הדיגיטלי ואני נעזרת עתה בשבעת נכדי. לכן אני רואה חשיבות רבה בתכנית "הקשר הרב-דורי", שבו אני מתאמנת במחשב, תוך כדי יצירת קשר מדהים עם הדור הצעיר, ונהנית לבלות זמן עם נכדתי האהובה תמר. תודה רבה.

נכדתי תמר ואני בבית הספר ׳הפעמונים׳