מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950, בכפר גיבתון שליד רחובות.

הורי עלו ארצה בשנות השלושים, אמי עלתה מרומניה ואבי עליה מגרמניה. אבי צבי, שירת במלחמת השחרור כאשר אימי, פנינה, נשארה לבדה עמנו הילדים (אני ואחי אבנר) במושב גיבתון.

בשנת 1948 הכפר היה כמו "ישוב ספר", כאשר סביבנו התגוררו ערבים חלקם עוינים וחלקם שמרו על קשר טוב עם תושבי גיבתון היהודים.

בכפר גיבתון, לפני מלחמת השחרור, אירע רצח נורא ע"י ערבים. המרצחים הגיעו לבית (השוכן קרוב לביתי דאז והיום) שבו נשארה אם ובניה בגפה, כאשר הבעל יצא לעיר. הם ביצעו רצח נתעב. הימים היו קשים והיה מפחיד להישאר לבד. על רקע זה ולמרות, בשל המלחמה שאליה נקרא אבי, נאלצה אימי להישאר אף היא בגפה עם שני ילדיה – זה היה מאוד לא נעים!

בשנות החמישים שבהם גדלתי, היה בארץ צנע: המזון היה בקיצוב, בגדים היו מעטים מאוד, כמובן שלא היו רכבים ולצאת בימי גשם למרפאה כאשר ילד חולה- היה קשה מאוד. אני זוכרת שאימי הייתה מתבוססת עם עגלת התינוק בבוץ, משום שלא היו כבישים ולא מדרכות .

גדלנו בכפר, ללא גני ילדים. בימים ההם לא היו פעוטונים ועד גיל גן חובה- הילדים נשארו בבית עם אמם. היינו 6 ילדים בני אותה קבוצת גיל, החל מגן חובה ועד לסוף יסודי.

במרכז הכפר שכנה לה הצרכנייה המרכזית שהייתה מוקד מפגש לאימהות ולרכילות בכפר.

כאשר הייתי בכיתה א' פרצה מלחמת סיני (קדש). בית הספר שכן רחוק מהכפר ובכל יום הורה אחר ליווה אותנו לבית הספר ובחזרה, כיוון שהיה ירי לעברנו. גם בימים ההם היו אזעקות שהתריעו, ונאלצנו לתפוס מחסה במקומות בהם לא היו מקלטים. גם במלחמה זו אבי שירת בצבא והגיע רק כאשר היא הסתיימה. לא היה לנו קשר עמו, כיוון שלא היו טלפונים ניידים וטלפון נייח כמעט בלתי אפשרי היה למצוא.

בית ספר יסודי היה בית ספר של שמונה כיתות ומיד לאחריו עלינו לתיכון.

הייתי פעילה בתנועת נוער "השומר הצעיר" (הכינוי לנוער שהלך לתנועה זו היה שמו"צניקים) כחניכה ולאחר מכן כמדריכה.

התגייסתי לצבא לחיל הנח"ל וכחלק מהשירות הוצבנו בקיבוצים, בקיבוץ "משמר הנגב" פגשתי את בעלי האב והסב של ילדי ונכדי.

את חיינו כזוג צעיר התחלנו בעיירת פיתוח דימונה, שם גרנו שש שנים שבמהלכן נולדו: רונן וצביה – אמה של ספיר. אבי נפטר בשנת 1971 ואמא של ספיר (צביה)- קרויה על שמו.

בשנת 1976 עברנו לגור בעיר רחובות (ליד גיבתון וקרוב לאמי פנינה) ומספר שנים לאחר מכן חזרנו לגיבתון, שם נולדה סיון בתי הצעירה.

בשנת 1983 בנינו את ביתנו "בשתי ידי", בבית זה גדלו ילדנו וגדלים נכדינו, אשר גרים כולם יחד בנחלה. מנהלים חיים מאושרים.

הסיפור של ספיר:

שמי ספיר, קראו לי כך על שם פנינה ישראלי סבתא של אימי, שהייתה מאוד קשורה אליה. נולדתי בעפולה בבית חולים העמק. אחות לירדן הגדול ממני ב -5 שנים. בראשית חיי גרנו בישוב קהילתי גן-נר הנמצא על הגלבוע.

בהיותי בת שנתיים וחצי עברנו לרחובות על מנת להיות יותר קרובים לשאר המשפחה מצד סבתי. לאחר 6 שנים עברנו לגיבתון (שם אנחנו גרים כיום).

בגיבתון גרים בנחלה אחת: סבא וסבתא, משפחתו של האח של אמי, משפחתה של האחות של אמי ומשפחתי הגרעינית.- כולנו גרים קרוב, עם הפרדה וכיבוד הפרטיות.

אני ובן דוד שלי מבלים ימים ביחד. המשפחה כולה בכל שישי נסובה לשולחן אחד לארוחת שישי – נהנים ומבלים כל המשפחה יחדיו. לרוב נפגשים אצל סבא וסבתא אך לפעמים נפגשים בין ההורים (האחים).

אנחנו אוהבים להתארח ולארח את סבא וסבתא לאכול איתם ארוחת ערב ולצחוק מהבדיחות של סבא "המחנך".

שישה נכדים לסבתא מילכה וסבא צ'רי- אחי הגדול ירדן ,יפתח, אני, עומר, עופרי וגל.

סבתא וסבא אוהבים לקחת את הנכדים לבילויים בחופשים למגוון פעילויות: הצגות, מסעדות, סרטים או סתם להסתובב לאכול גלידה.

כיום אני פעילה בתנועת הנוער "בני המושבים", יש לי הרבה חברים ואני נהנית מהחיים.

כל יום בשעה 7:30 יש הסעה לבית הספר, ובדרך כל הנכדים מתכנסים בחצר של סבתא וסבא – אנחנו עולים להסעה וסבתא מנופפת לנו לשלום. וכך זה חוזר כל יום, למעט כמה שינויים (: .

בשנה זו אני חוגגת את שנת בת המצווה שלי, אני מתרגשת ומצפה לקראת מ כל חוויות הבת מצווה.

לפני כמה ימים סבתא ואמא ארגנו לי הפתעה, טסנו במטוס לאילת, ובטיסה אמא נתנה לי דף שבו הייתי צריכה לכתוב את "12 משימות הבגרות שלי".

אני מאד נהניתי בטיול באילת, טילנו במזרקה המפורסמת של אילת,  במצפה התת-ימי, ועוד הרבה בילויים.

הזוית האישית

נהניתי מאוד להכיר צדדים בסבתא לא ידעתי עליה הרבה דברים גיליתי שאמא שלה שנה עם אקדח מתחת לכרית בגלל שאבא שלה יצא למלחמה למדתי שהיה להם לול והרבה עיזים שאותן היא חלבה ועד גיל לא היו גנים.