מאגר סיפורי מורשת

סבתי צרויה אודט (דודי), נולדה במרוקו בעיר בנימלל, בתאריך 11.01.1960 לבית משפחת אסולין, לאמה עליזה (עיאשה) ואביה מרדכי (דוכו). האחיות מצד סבתי: יפה, נילי, סיגל, חגית. האחים: אלי, אלברט, שלום.  סבתי היא הרביעית בין ילדי המשפחה.

מדרש השם

שם משפחתה של סבתי ברווקותה הוא אסולין ושם הפרטי אודט. שם סבתי אודט ושם כינוי דודי, כי כך קראו לה במרוקו. לפני שבאו ארצה עשו חנייה בצרפת והדוד של סבתא רבתא, ביקש לקרוא לה אודט כי זה שם צרפתי. הם הגיעו ממרוקו לצרפת באנייה ולארץ ישראל הגיעו מצרפת בטיסה במטוס.

בעיר הולדתה בעיר בנימלל שבמרוקו, שם נולדה וגרה סבתי, היה נהר שבאחד השנים עלה עלה על גדותיו והציף את העיר וגם את בית סבתי. סבתא רבתא מספרת, שהיו שהיהודים נהגו לחגוג במרוקו ויצאו וחגגו בפיקניקים בטבע.

בבית הספר דיברו צרפתית ולמדו גם עברית, ערבית.  ברחוב  דיברו ערבית מרוקאית ובבית סבתי דיברו מרוקאית וצרפתית. היחסים עם השכנים הלא יהודים היו בשיתוף פעולה למעט במקרים בודדים בו הערבים נכנסו לבתים של היהודים וגרמו נזק עד אשר המלך שמע את מה שקרה בעיר של סבתי וסבי ומיד נתן פקודה לא לפגוע ביהודים ולשחרר את העצורים היהודים.

סבתא רבתא מספרת שלסבי הייתה חנות ירקות ופירות וגם חנות דגים. סבתא רבתא הייתה עקרת בית וגידלה שבעה ילדים. סבא רבא מגיל צעיר עבד והקים חנות על מנת לפרנס את המשפחה בכבוד.  סבא שלי, בנם היה בן חמישה חדשים כשעלו לארץ.

בנעוריה סבתא רבתא שלי, הייתה משחקת בחרוזים ובחבלים ורוב שעות היום עזרו בארגון הבית, בכביסות ביד. הם לא היו בשום תנועת נוער.

בבית סבתי במרוקו כדי ללדת היו מביאים מיילדת ללדת בבית. סבי וסבתי מצד אמי עלו ארצה בשנת 1963. הסיבות לעלייתם ארצה היו ציוניות, יישוב הארץ ובעיקר כמיהה ורצון עז לעלות לארץ הקודש. ידוע לי על קיומה של הסוכנות היהודית בארץ המוצא, שהרי העלייה בוצעה בשוחד דרך הסוכנות היהודית, ששלמו בכסף לאנשי השלטון במרוקו. לא היה קיים רישום של עולים לארץ ישראל. העלייה בוצעה לארץ ע"י טיסות ואוניות. התעוררו קשיים רבים בעלייה זו, נציגי הסוכנות בחרה אנשים צעירים ובריאים שמסוגלים לעבוד שזה היה דבר קשה לכשעצמו. הקושי השני הייתה ההתארגנות המהירה, עזיבת המשפחה של סבא רבא במרוקו  וסבתא רבתא, לעלות לארץ בגלל שמשפחתה עלתה כמה שנים לפני כן בשנת 1956. לא היו כאלה שנמנעה מהם העלייה ארצה מפני שבני משפחתם של סבי וסבתי כבר עלו בכמה שנים לפני כן. המקום הראשון שהגיעו אליהם סבתי היתה נהריה שכונת גבעת טרומפלדור.

סבתי לא שירתה בצה"ל הייתה חברה של סבי ולאחר תקופה קצרה נישאו והצהירה שהיא דתיה כי את לימודיה למדה בבית הספר הדתי.

הבית שבו גדלה סבתי הוא בית קטן בבניין  של 4 קומות וסבתי גרה בקומה הראשונה בגבעת טרומפלדור בדירה של 56 מ"ר, 2 חדרי שינה וסלון כאשר היו רק 7 אחים התחלקו: הבנים ישנו בסלון בספה נפתחת והבנות בחדר ולסבתי היה לה חדר. השירותים והמקלחת היו משותפים.

כשעלתה סבתי ארצה סבתא רבתא הייתה ממלאת מקום בבית ספר טרומפלדור ובגלל הקשיים בשפה העברית הציעו לה ללכת לאולפן בבאר שבע, כדי ללמוד את השפה וכדי שתוכל להמשיך ללמד. זה היה בלתי אפשרי כי בזמנו היו שבעה אחים והיה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית, לכן הלכה לעבוד בניקיון בבית הספר.

בילדותה הלכה סבתי לבה"ס יסודי ע"ש יהודה הלוי בגבעת טרומפלדור, בנהריה. זה היה ביה"ס דתי. לאחר שסיימה את ביה"ס היסודי, סבתי הלכה ללמוד בביה"ס התיכון הדתי בנהריה שקראו לו ביה"ס התיכון דתי שהיום הוא הראל. בגלל שהמצב הכלכלי לא היה קל, סבתי עבדה כמלצרית בבית הארחה בגשר הזיו וחדרנית בחופשים ובחגים בכדי לעזור להורים ובכדי שיהיה לה דמי כיס.

בתקופת ילדותה של סבתי, בימי החופש הגדול שנמשך כחודשיים ובחגים נהגה משפחתה של סבתי והאחים שלה לנסוע לסבתא שלה בעפולה, עיר בה שמקובצים מרבית משפחתה של סבתא שלה. את הביגוד היו קונים לנו מהמעברה ולרוב לבת הגדולה מחדשים ואת הבגד כשהוקטן עליה היו מעבירים לסבתי, כי המצב לא אפשר לקנו לכולם בייחד מידי פעם בגדים ליום יום.

תלבושת אחידה הייתה בבית ספר חולצה תכלת עם צווארון מכופתרת וחצאית כחולה היה אסור מכנס בבית הספר הדתי. בתקופת לימודי סבתי היה להם חדר אוכל ותזונה והיו תורנים בחדר האוכל שמהבוקר היו הולכים לבשל כי לימדו אותם בשיעור תזונה, היו אורחים שולחנות וזו הייתה תקופה מאוד טובה סבתי מספרת שהייתה מאוד שמחה שזה  יהיה גם היום. היו לומדים עד שעה 16:00 כאשר משעה 14:00 היה להם חוגים במסגרת בית הספר, ריקודי עם, מלכת יד, לימוד סריגה, עבודות עם נצרים, כדור סל, תחרויות ספורט  בכל בתי ספר בארץ וכו.

המאכל המיוחד שזכור לסבתי מימי ילדותה, אותו נהגו לאכול בערב שבת זה הדג חיי (קרפיון) והקציצות עם העגבניות, הבצל המתוק עם בשר כבש בגלל השומן היה טעים. באמצע השבוע הקוסקוס שסבתא רבתא הייתה מכינה עם הדלעת ושאר הירקות.

בזמן סבתי היו מס'  מורים  שהיו משתמשים באלימות בבית הספר היסודי  לקחת סרגל ולתת מכות על היד, למשוך באוזניים. בתיכון היו נותנים עונשים בכתיבה לכתוב משפט שמתאים לעונש מס' פעמים או לכתוב פסוקי תהילים עם ניקוד וכל אות בצבע. סבתי אהבה לשחק מחבואים, קפיצת חבל וגם הייתה קפיצה בחבל 2 חוטים לגלגל, גומי, קלאס צומח דומם. סבתי בגיל הנוער לא אהבה שום תנועת נוער. היאה העדיפה ללכת לריקודי עם החברות. סבתי מספרת שאביה היה מגביל אותה בשעות הבילוי ובלבוש צנוע. היו מחכים לה עד שתחזור ותכנס הביתה ואם היא הייתה מאחרת, לא היו נותנים לה לצאת שוב אלא רק אחרי "מלחמות ומריבות".

סבתא וסבא

סבתי הכירה את סבי בבית הארחה בגשר הזיו. מרגע שהיא פגשה בו ידעה כי זה האחד.  בתקופה שהם היו חברים החליטה סבתי לא להתגייס לצבא, כי משפחתה היו שומרי מסורת ומכיוון שלמדה בבית ספר דתי לכן, הצהירה  ולאחר שנתיים סבתי וסבי החליטו להתחיל להתארגן לחתונה.

סבתי התחתנה בשנת 1979 היו חוגגים במשך שבוע ימים טכס החתונה כל יום משהו אחר (מצ"ב תמונה) . את החינה חוגגים בחצר הבית עם תזמורת מרוקאית ריקודים מזרחיים, ריקודי בטן, ותלבושות  מיוחדות כפתנים. למחרת החתונה סבתי הכלה הייתה מגיעה בבוקר היו נותנים לה לשתות חלב וספנז' סופגניה מרוקאית עם דבש שהיו לה חיים לבנים כמו צבע החלב  ודבש מתוק לחיים מתוקים. באותה תקופה סבתי עבדה כמזכירה במועצה מקומית שלומי ולאחר מכן מצאה משרה. בתאריך 27.8.79 סבתי וסבי  נישאו  במלון עדן בנהריה שהיום הוא בית אבות. סבתי וסבי גרו בשלומי באותה תקופה עד שנולדה אמי ואחותה הודיה שני הדודה שלי.

בתקופה שסבתי הייתה בהריון היא עבדה במפעל מילוז כלבורנטית תעשייתית ולאחר שבתה, כלומר אמי נולדה, סבתי הפסיקה לעבוד וגידלה אותה בבית תקופה של שנה. לאחר מכן היא הכניסה את אמי  למעון יום וחזרה לעבוד  כסייעת בגנים עירוניים בשלומי במילוי מקום. כסבתי הייתה בהריון השני ונולדה הדודה, הודיה שני היא שוב הפסיקה לעבוד ומאז לא עבדה, כתקופה של שנתיים וגידלה אותה. אחר כך עברנו להתגורר קרוב למשפחתה של סבתי בנהריה בשנת 1988 עברנו לגור בנהריה.

1990 החלה אמי לעבוד בהסתדרות, במרחב גליל מערבי בלשכתו של אשר שמואלי כמזכירה ועד היום הזה היא משמשת כמזכירה בלשכתו של יו"ר ההסתדרות נהריה.השפות:

מנהגים ומסורת

מידי ערב שבת נהגה משפחתה של סבתי להתכנס לארוחת ערב חגיגית ועשירה שכללה והכילה את כל בני משפחתה. משפחתה של סבתי הינה משפחה שומרת מסורת. הקפדה על הפרדת חלב ובשר, על כן, הליכה לבית הכסת וחבישת כיפות. הקפידו על הדלקת נרות שבת, ברכת הגפן, הלחם וברכת המזון . את ערבי שבת נהגה משפחתה של סבתי לבלות בצוותא תוך השמעת סיפורים שונים ומצחיקים של כל בני המשפחה. שבת בבוקר לאחר שסבי היה מגיע מבית הכנסת, היה צריך שכולם יהיו בשולחן  לארוחת צהריים של שבת לאכול את הדגים והחמין וכשהיה נכנס סבא רבא לישון צהרים היו בורחים לים בלי שיידע.

החג שהיה אהוב על סבתי בתקופת ילדותה הוא חג הפסח. סבתי אהבה את תחושת ההתחדשות, בביגוד, בהנעלה, בריהוט ואבזרי הבית, בניקיון בתחושה שהכל נקי חדש וכאילו מתחילים מהתחלה. יותר מכל אהבה סבתי את האווירה המשפחתית והמלוכדת שייצר החג. את הארוחות המשפחתיות הגדולות והעשירות בכל טוב.

בחג השני של חג הפסח שהוא המימונה נהגו בבית סבא רבא וסבתא רבתא מצד סבי, מנהג שבו לקחו את כלי הנחושת והניחו אותם על השולחן ליופי או הניחו בהם מטעמים וכמובן מופלטה והדלקת נרות על שולחן ועוד מיני מתוקים.

על העם היהודי

לדעתה של סבתי, כאשר נשאלה על ידי מהם חמשת המילים הנפוצות ביותר בעולם היהודי השיבה: קיבוץ גלויות, תקווה, אחדות, ישראל, בעצם עונות על כל הנ"ל. הערך היהודי החשוב ביותר לדעתה של אמי הוא שמירת והקפדה על מורשת הישראלית היהודית, והם: שמירה על מצוות, טהרה, בריאה ורבייה.

בת מצווה

לסבתי לא חגגו בת מצווה. לא היה נהוג לחגוג לבנות. חגגו רק בר – מצווה לאחים שלה,  כי בן חייב לעלות לתורה. סבתא רבתא ארגנה בר מצווה ל- 2 אחים בייחד. ואת שבת חתן ארגנה במועדון נוער והיא טרחה ובישלה, אך ורק למשפחה מצומצמת ארוחת ערב עם מוזיקה מרוקאית וקצת מוזיקה מזרחית. ביום של העלייה לתורה ביום שני סבתא רבתא התארגנה עם כל המשפחה ונסענו לכותל המערבי ושם סבתא רבתא הכינה את העוגות והתבשילים. כולם אכלו בחורשה, בהר הזיתים. סבתי מספרת שזה היה מאוד מרגש ומקורי, כי בזמנו לא היו עולים לכותל מתוך החששות לסכנות הביטחוניות.

 קישור לקובץ החקר המורחב שהכנתי על סיפורה של סבתא

הזוית האישית

אביה: אני מאוד נהנתי מהמפגשים ומהחקר שעשיתי על מנהגי המשפחה. אני מחכה כבר לטיול שלנו בבית התפוצות עם סבתא.