מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של סבתא שושי גרנות בתל אביב

סבתא שושי ויובל בקשר הרב דורי
סבתא שושי בגדנ"ע
דור ראשון בארץ

הסיפור של סבתא שושי

נולדתי בתל אביב, לאבא שלמה ואמא פנינה ואחותי דליה שהייתה בת ארבע וחצי. גרנו ברחוב שיינקין 5 בדירה בת שלושה חדרים. בחדר אחד גרה משפחה, יפה ואברהם ובניהם מוטי ומיכה. בחדר השני, סבתא צביה ואחותי דליה ובחדר השלישי, הורי ואני. החדרים היו גדולים, מרווחים, ולכל אחד מרפסת. בבית היה מסדרון ארוך ובאמצע מטבח, שירותים ואמבטיה.

סבתא שושי כתינוקת עם סבתא רבתא, פנינה ובובתה

תמונה 1
תמונה 2

זיכרונות עד גיל 4 וחצי

צפייה מהמרפסת, על אורות נאון צבעוניות, אדום, כחול ולבן של בית הספר ברליץ לשפות, ברחוב אלנבי. אוטובוס מספר 9 שעצר מתחת למרפסת וצפייה באנשים. ומוכרת הבייגלה, עם המלח בפינת הרחוב. טיולי שבת, עם אבי לשדרות רוטשילד ולברכת דגי הזהב. בדרך משחקים במחבואים בין הכניסה לחנויות. אהבתי את הטיולים עם אבא, גם לים. אני זוכרת את מוכר הנפט עובר עם חמור ועגלה, מצלצל בפעמון, וההורים היו יורדים עם הג'ריקן למלא נפט, לחימום הדירה. למקרר היו מכניסים בלוקים של קרח כדי לשמור על המזון. הבישול היה על פתיליה, או פרימוס, כל פעם סיר אחד. אחר כך עברנו לשכונת יד אליהו, בתל אביב, לדירה משלנו, בת שני חדרים. החיים בבית המשותף שבו שלושים ושלוש דירות, הייתה חוויה, כמו קיבוץ קטן. הדיירים היו מכל העדות, בין שתיים לארבע הייתה הפסקת צהריים שקטה, ואנחנו הילדים, בילינו כל הזמן בחצר. שיחקנו תופסת, פרה עיוורת, אדוני המלך, משחקי כדור, קפיצה בחבל, גולות, שלוש מקלות, קלס, סימני דרך, וגם יצאנו למסעות קטנים לגבעת בטיח, שהיום נמצא עליה פסל של דני קרוון, העיר הלבנה. בכיתה ד' התחלתי ללכת לתנועת הצופים, שבה המשכתי עד כיתה י"ב'.

סבתא שושי במחנה צופים בכיתה ו', בפעם הראשונה לינה לילית, בלי אבא ואמא.

תמונה 3

החיים החברתיים היו עיקר החיים

בכיתה ט', עברתי קורס מדריכים, והייתי מדריכה של כיתה ו': קבוצת רקפת (למשך שנתיים). בשנים האלה גם פרחה אהבתי הראשונה לארנון, שהיה חברי במשך שנתיים, ואנחנו עדיין בקשר. בשנים הללו עוצבה אישיותי. הצופים העניקו לי את אהבת הארץ, טיולים, מעשים טובים והתנדבות. היינו אותם "חברה", מבית הספר עממי, התיכון, חבורת הצופים, חבורה מלוכדת הייתה תקופה נפלאה.

סבתא שושי במחנה גדנ"ע בג'ליל בכיתה י'

תמונה 4
תמונה 5

 

הבית העניק לי את הכלים של יושר, חריצות, אהבת האדם, אמינות והיכולת להאמין בעצמי ולהיות עצמאית. אמי, פנינה גדלה במשפחה ציונית, ועלתה לארץ כנערה בת 18, עם סיום התיכון בשנת 1933. מתוך ההכרה שהחיים של היהודים הם במדינת ישראל. כדי לקבל סרטיפיקט, היא נישאה נישואים פיקטיביים לחבר מתנועת גורדונייה, ובבואם לארץ הם נפרדו. כל משפחתה הענפה, הורים, אחים ואחיות, אחיינים, כולם נספו בשואה. אבי, שלמה, כדי לקבל אישור עלייה לארץ, סרטיפקט, למד בהולנד חקלאות במשך שנתיים וקיבל אישור לעלייה בשנת 1933. הוא גם הצליח לעלות את הוריו המבוגרים, בשנת 1935.

בשנת 1965, התגייסתי לצבא, שרתתי כחובשת בבקו"ם, ושם גם הכרתי את צביקה, שהיה חובש בתותחנים, והפך להיות חברי, ובעלי. התחתנו בשנת 1969, ונולדו לנו שלושה ילדים נפלאים, רותם, עמית ואלעד. המשפחות החדשות: רותם ובני ובנותיהן דניאל ויובל. עמית ואיתמר, וילדיהם דורון, ענבל ואריאל.

סבא וסבתא חובשים בצבא, בהפסקת צהריים במרפאה

תמונה 6

 

בשנת 1973, פרצה מלחמת יום כיפור

הייתי אמא לרותם בת השנתיים, ועמית בת 4 חודשים. צביקה, סבא של יובל, גוייס כחובש לשיריון, והוא שירת תחת פיקודו של אריק שרון בבית חולים שדה. הוא חזר אחרי חצי שנה והחיים השתנו, זה גרם לי לעזוב את עבודתי בתכנות מחשבים ולחפש את הטבע והמרחב, וכך הגענו לאבן יהודה. עבדתי בבית ספר "בכר", באבן יהודה ובמועצה המקומית עד צאתי לפנסיה. תמיד מצאתי זמן ללמוד, לטייל ולהתנדב. כיום אני פנסיונרית ויו"ר "האגודה למלחמה בסרטן" באבן יהודה. סבא צביקה, היה אזרח עובד צה"ל ביחידת הניסויים של חיל חימוש, בילה הרבה ימים בשטחי סיני והיה שותף להרבה פיתוחים והמצאות שעדיין אסור לספר.

סבתא שושי ואמא שלי רותם, על כתפיה

תמונה 7

בתמונה, ההורים של אמא שלי מהתקופה שאמי, אחותה עמית, אחיה אלעד והכלבה ג'ו גרים באבן יהודה.

תמונה 8

 

גדלתי במשפחה אהובה , תומכת, וגדלנו ילדים נפלאים, הגונים, חרוצים, עם ערכים של אהבת האדם ואהבת הארץ.

הזוית האישית

סבתא שושי : השעות שביליתי עם יובל היו הנאה צרופה, ככל שסיפרתי על הורי ועל עלייתם לארץ, הבנתי כמה ציונים הם היו. נערים בגיל הנעורים שמחליטים לעזוב בית ומשפחה ולעלות בגפם לארץ ישראל. למדתי שוב להעריך את ההתמודדות שלהם והצלחתם להקים משפחה ולבנות את הארץ.

יובל: נהניתי מאוד לשבת עם סבתא ולשמוע את הסיפורים על המשפחה. אהבתי במיוחד את הסיפורים מהילדות של סבתא. אני מרגישה שהילדות שלה הייתה הרבה יותר פשוטה מהילדות שלי, אף על פי שלא הייתה להם את הטכנולוגיה של היום. למדתי לא לקבל את החיים כמובן מאליו, להודות על מה שיש ולהשתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה.

מילון

סרטיפיקט
אישור עלייה לארץ

ציטוטים

”מה שנכון, נכון!“

הקשר הרב דורי