מאגר סיפורי מורשת

בחרנו להביא קטע זה מחיי סבתא, כי הוא מספר על התקופה המשמעותית והמעניינת של קום המדינה (ישראל):

"נולדתי שנתיים לפני קום המדינה (1946), בחיפה. רותי, אחותי היחידה הייתה בת 11 חודשים.

רותי משחקת עם חנה (סבתא)

אמי, שנקראה בפי כל, דטי (יהודית), היתה רופאה כירורגית ואבי, ברנהרד, היה בנקאי. אמי עלתה ארצה בשנת 1938 מוינה, ברגע האחרון מבחינת הגזירות של היטלר, כשאחותה, ברטי, הצטרפה אליה ואילו אחיה, פליקס, עבר לארצות הברית. הוריהם היו דמויות דומיננטיות בקהילה היהודית של וינה, אוסטריה.

הסבא (שלי), זיגמונד בונדי, היה ראש הקהילה האורתודוקסית של וינה, שמנתה 20,000 איש. הוא חשש לעזוב את המפעל שלהם למתכת, ולהפסיד כך את כספו, כשלא תיאר לעצמו את גודל הרעה שתבוא אליהם וכך נתפס עם אשתו ע"י הנאצים. את סבתא, אסתר, הם שמו בכלא על מנת להבטיח, שלא יברחו, הם רצו, שהסבא, יהיה קאפו (אחראי על קהילת היהודים במחנות). וכמו כן, שילמד אותם את רזי בית החרושת שלו. בעזרת שוחד, הצליח הזוג ברגע האחרון לברוח להולנד, אמסטרדם, אבל גם שם השיגו אותם הנאצים, הם נשלחו למחנה הריכוז, "ברגן בלזן" וניספו.

האח הבכור של אמי, הרמן, שגם עבד בבית החרושת, ברח כבר קודם עם משפחתו להולנד, ובנסינו לעבור את הגבול לשויצריה נתפס בזו הדרך: הבן שלו בנוסעם ברכבת אמר מילה בעברית וברכבת הבאה חיכו להם הגרמנים ושלחו אותם למחנה הריכוז. אשתו ושלושת הילדים הקטנים נספו במשרפות והוא במחנה העבודה.

יצוין שעל פי המסורת המשפחתית בין אבות אבותיה של משפחת בונדי (אבי אימי) המהר"ל, רשי ואפילו דוד המלך.

אמא שלי, דטי, הרגישה כל חייה אשמה, על שלא הצליחה להציל את הוריה (השיגה עבורם תעודות מעבר למקסיקו, שברגע האחרון ניתנו למשפחה אחרת). אבי, השכיל להבין, שעלייתו של היטלר היא קו אדום ועלה ארצה בשנת 1933 מפרנקפורט, גרמניה ובעקבותיו הגיעה כל משפחתו.

לסיפור עצמו:

כשהייתי בת שנתיים ואחותי בת 3, אבי נשלח להקים את הסניף הראשון של בנק לאומי ברמת גן. עברנו דירה מחיפה לרמת גן עם רכב משוריין (הימים הם ימי מלחמת העצמאות). הדרך הייתה מאוד מסוכנת וכשרותי ואני היינו צריכות לרדת לעשות את צרכינו, שמר עלינו חייל עם רובה טעון.

נציין, שמשפחת אבי, בחסות חוק גרמני, שהיה תקף לתקופה קצרה, יכלה למכור את העסק שלה (מסחר באבנים טובות) וכך הצליחה להביא ארצה את רוב כספה.

הסבא שלי, השני מבין ארבעה, התייתם מאביו בגיל 14 ושני אחיו הגדולים לקחו על עצמם את העסק. כשהגיע ארצה בנה בית ברחביה, ירושלים, לכל המשפחה: אך בפועל, רק הוא, אחות אבי ומאוחר יותר ביתה, גרו שם. (הבית נבנה ע"י הארכיטקט ראו, שהיה מאוד ידוע באותה תקופה ותצלום שלו נמצא בספר הבתים היפים ברחביה).

ב-1950 אבי נשלח לשנתיים לקלן, שבגרמניה, עם עוד שלושה אנשי מקצוע בתחומים שונים, לערוך את הסכם השילומים (הפיצויים ששילמו הגרמנים למדינת ישראל ואזרחיה הניצולים, על הזוועות שעברו היהודים במלחמת העולם השנייה – השואה). אבי ביקר אותנו פעמיים באותה תקופה בארץ ואנחנו אותו פעמיים באירופה. באותה עת גם אביו מת. אמו נפטרה כמה שנים לפני כן – ביום שבו שמעה על כניסת הגרמנים להולנד; שכן, ארבעת אחיותיה האהובות היו באותה עת בהולנד (אני נקראת על שמה).

בית ילדותי היה מעניין עד מאוד. הסתובבו בו גדולי הרופאים של אותה תקופה (חברים של אמי הכירורגית), כלכלנים [בגלל עיסוקו של אבי], אנשי תרבות [זכור לי ביקורו של יהודין מנוחין, הכנר הגדול בדירתנו], וגדול המשפטנים של אותה תקופה, חיים כהן, היועץ המשפטי הראשון לממשלה, ולימים, שופט בית המשפט העליון. חיים היה נשוי לדודתי אלישבע, אחות אבי, שגם היא עשתה קריירה – בתחום האומנות: הוטל עליה על ידי טדי קולק, ראש עיר עריית ירושלים המיתולוגי, להקים את מוזיאון ישראל. בעוד חיים כהן קיבל פרס ישראל במשפטים, אלישבע קיבלה אותו באמנות. הם הזוג היחיד בארץ, ששניהם קיבלו את פרס ישראל.

אבי היה אדם עדין ונעים הליכות, עם חוש הומור בלתי רגיל, וחכם מאוד, אך יותר מכל – אינציקלופדיה מהלכת על שניים, עם ידע ורוחב אופקים בצורה יוצאת דופן, חלק בזכות החינוך שקיבל בגרמניה. (הוא כתב על קורות חייו בפרנקפורט עד עלייתו ארצה, ואלו הוצאו לאור בספר "ירושתנו" השמיני, של מכון מורשת אשכנז. כמו כן ניתן למוצאם במוזיאון של היקים בתפן).

יותר מכל, הוא אהב את המוזיקה. הוא ניגן על פסנתר במיומנות רבה, היה בעל מינוי לפילהרמונית (זוהי התזמורת הפילהרמונית הלאומית עד היום) עד סוף ימיו. גם לי ולרותי היה מנוי לנוער. פעם בשבוע ניגן טריו בדירתנו, הוא בפסנתר, עם כנר, וצ'לן; והשכנים יצאו לחדר מדרגות כדי להנות להקשיב להם. שעות הוא היה מאזין למוסיקה קלאסית, בצמוד לפרטיטורות (התווים של היצירות), כשהוא מחקה מחוות של מנצח על תזמורת. (כמו מנצח בפוטנציה מתוסכל). אבי גם אהב ארכיאולוגיה, היסטוריה ותנ"ך. (גם הוא, כמו אימי בא ממשפחה דתית). בשבתות היינו נוסעים לטייל, לאתרי עתיקות, לכל כביש חדש, שניפתח, ולפריחות האביב. זכורה לי במיוחד הנסיעה לחלוץ, שם מצאו באותה תקופה נפט, וההתרגשות הייתה עצומה. בקיץ, היינו נוסעים לכל היום לים, בדרך כלל למכמורת (בלי אבי, שהיה רגיש לשמש). אני בדרך כלל הייתי לוקחת חברה, ואמי הייתה מביאה את האוכל האהוב עלינו ביותר (רוסביף).

אחותי ואני למדנו בבית הספר היסודי "יהלום", במשמרת בוקר של ילדי האמהות העובדות. (היו בבי"ס שתי משמרות בגלל חוסר פיזי בכיתות); כרבע שעה הליכה מביתנו. כמובן שעשינו את הדרך ברגל. בכלל, היו באותה תקופה מעט מאוד רכיבים, וגם, כשלמשפחה היה רכב, השתמשו בו רק לצורכי עבודה. באותה עת, הרבה מהבתים והדירות לא היו נעולים, כמעט לא היו גניבות. [יהיו, שיגידו, שלא היה מה לגנוב]. גם לצופים הלכנו ברגל. (אגב, הקן היה ממוקם בדיוק בשטח עליו עומד היום בית מגורי). עברנו קורס מדריכים שם, אך לא כל כך אהבתי להדריך. מאוד אהבנו את הטיולים של התנועה (הידוע בהם "מסע מים אל ים", מהכינרת לים התיכון), וגם את הטיול השנתי של בית הספר. בטיולים לא נסעו בתקופה זו באוטובוסים ממוזגים, אלא במשאיות, שלאורך שני צדדיהם עמדו ספסלים ארוכים. לא פעם, כשהרכב עצר בפתאומיות, נפלנו זה על זה.

שתינו היינו כל אחת בזמנה ראש אגודת הבריאות בבית הספר. כנראה קשור בכך, שאימנו הייתה רופאה ידועה.

אמי, דטי, הייתה אישיות יוצאת דופן, מאוד חברתית ומשפחתית. ביתנו היה מרכז המשפחה. כמובן, שהרבה נעזרו בכישוריה הרפואיים, והיא מאוד אהבה לעזור.

בשנותיה הראשונות של המדינה היה חוסר במוצרי מזון, גם עקב התלונות ההמוניות. לכן, הוכרזה תקופת צנע, והיה אפשר לקנות רק באמצעות תלושים, שחולקו לכל משפחה. (כך, שכולם יכלו לקנות רק במשורה). היינו מקבלים לעיתים חבילות מאמריקה מדוד פליקס, (אח אמי) בעיקר של בגדים ומזון; וכך גם משפחות רבות אחרות.

ברם, היו גם, שהחליטו לחפש את מזלם בחו"ל (רובם עשו בהסתר כי זו הייתה בושה להגר, נחשב כבגידה), וקראו להם יורדים, בניגוד לעולים, שהגיעו לארץ מכל קצוות תבל. למעשה, ביטויים אלו תופסים גם להיום, אך הם הרבה פחות טעונים אמוציונלית.

היו לנו מורים מעולים, רובם מורי אקדמיה, שלא יכלו לממש את הפוטנציאל המקצועי שלהם, בגלל העדר מוסדות אקדמים רבים בארץ. (שנים רבות הייתה רק האוניברסיטה העברית).

בתיכון למדנו ב"תיכון חדש" בתל-אביב, שהוקם ונוהל על ידי המנהלת היקית המיתולוגית, טוני הלה. הרוב הגדול של התלמידים היו חברי תנועות נוער סוציאליסטיות. האווירה בבית הספר הייתה מאוד נעימה לעומת בית הספר המקביל ברמת גן – "אוהל שם". בתקופה זו הלימודים בתיכון היו בתשלום, זאת אומרת אלו לא היו לימודי חובה.

בזמן שסבי היה חי היינו נוסעים גם לירושלים. לעיתים קרובות, בשבתות, במונית שרות; למרות שהוא עצמו, ניהל אורח חיים דתי. [כנראה לא היה ליבראלי, וקיבל את העובדה, שבנו, עזב בארץ אץ הדת]. אגב, גרה איתו בבית אשה, שטיפלה בכל ענייני הבית, נקיון, בישול, וכו'. וגם לי ולרותי הייתה, בשנותינו הראשונות, מטפלת, שהתגוררה בביתנו, בחדר שלנו.

מאחר וסבי השני, מצד אמי, היה אחד משש עשרה אחים ואחיות, היו לנו קרובים רבים מצד אמי, [למרות, שרבים גם ניספו בשואה] בארץ, באירופה ובארצות הברית. גם עם בני משפחה אלו היו קשרים מאוד הדוקים. כאמור, אמי הייתה אישה מאוד חמה, וכולם אהבו לחסות בצ'ילה.

בילדות המוקדמת הצטלמנו בחנות, שנקראה "צלמניה", כי לאנשים רבים לא היו מצלמות פרטיות, ובטח לא ניידים. היה גם צריך לחכות חמש שנים כדי לקבל טלפון נייח. בגלל עבודתו של אבי – ניהול בנק, אנחנו קיבלנו טלפון מיד כשביקשנו, ושכנים וחברים היו מרבים לצלצל משלנו. אחרי בנק לאומי נכנס אבי לשותפות בבנק פויכטונגר, הבנק של היקים, אח"כ עבד בקצ"א, קו צינור אילת, ולבסוף, כיועץ בבנק כללי של רוטשילד.

מתמיד אהבתי התעמלות. בביה"ס היסודי נשלחנו גם לחוג פרטי. בהמשך, פעמיים צלחתי את הכינרת (מגדה אחת לגדה ממול). כמו כן היינו בחוג למלאכה. בבית הספר בשיעור מלאכה למדנו לתפור חצאית, לרקום ולסרוג סוודר. למדתי גם לנגן בחלילית, חליל אלט וכינור, האחרון – שבע שנים.

בימים אלו הייתה קיימת רק קופת חולים כללית, ולכן כמעט כל רמת גן הכירה את אמי, הכירורגית הבכירה במרפאה שם. כשהלכנו איתה ברחוב כמעט כל מי שעבר אמר להם "שלום". זאת הייתה הרגשה מוזרה, הרגשתי שהיא מפורסמת, הייתה גאה בה; אבל גם הרגשתי שהיא שייכת לעוד המון אנשים.

בצופים היה בכל קיץ "המחנה הגדול" (בדרך כלל בצפת). יותר מאוחר בתיכון, יצאנו לעבוד בקיבוצים, בחקלאות. בבי"ס היו גם שיעורי גדנ"ע – גדודי נוער – סוג של הכנה לצבא. בימי העצמאות (בערב החג) היינו מתאספים בהמונים בככרות העיר, ורוקדים הורה וריקודי עם אחרים, מלווים במוזיקה מהבמות. תמיד, מאז אהבתי חג זה.

טלוויזיה – לא הייתה קיימת בילדותי, רק רדיו. החיים היו הרבה יותר פשוטים מבחינה טכנולוגית. היינו נוהגים לשחק "למטה" בחבל או בקלאס, לפעמים גם במחבואים וב-4 מקלות [קפיצה בין 4 מקלות עם רווחים שווים, שכל פעם גדלו כשקפיצתו של האחרון השתפרה].

בית ילדותי היה בנוי בצורת האות חית [ח], והיינו מדברים [שכנות/ים, חברות] בינינו, במרפסות. למשפחותינו היה גם סוג של שריקה, שאיתה הודענו על הגעתנו (במקום לדפוק בדלת). כך היה גם למשפחות רבות אחרות. אני זוכרת את השריקה שלנו עד היום, למרות, שהייתה מסובכת למדי, ולא השתמשתי בה שנים. במחשבה נוספת, אני זוכרת גם שריקה של עוד משפחה חברה/שכנה.

בילדותי חוותי מלחמה אחת, שאני זוכרת. בשנת 1956 פרצה מלחמת קדש-סיני אחרי, שהמצרים אסרו על אוניות ישראליות להיכנס למפרץ סואץ. זכורה לי הישיבה במקלט של הבניין בעת האזעקות.

בין סוף תיכון לצבא הייתי עם חברה בבית ספר לשפות בקמברידג', שבאנגליה. מאוד נהנינו ואני, אף קיבלתי תעודת הצטיינות. בגיל 18 התגייסתי לצבא, באותה תקופה הוצאתי רישיון נהיגה פרטי. אחרי הטירונות נשלחתי לקורס שרטוט מודיעין, שלאחריו הוצבתי בבית ספר לשריון בג'וליס. היינו משרטטות מערכי שיעור ומפות מבצעיות. זה היה בסיס חצי סגור ובדרך כלל ישנו שם.

פחות משנה אחרי השחרור, בעודי סטודנטית שנה א' לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, גויסתי כמילואימניקית. זה היה לקראת מלחמת ששת הימים. הייתה תקופה ארוכה של המתנה, (כשלושה שבועות), בה ישנו באוהלים (מנינו חמש בנות בין מאות שנים). היינו הולכות להתקלח בבתים פרטיים בישובים סמוכים (זכור לי כחוויה לא קלה). לא אשכח (כשהמלחמה התחילה), את רגע הכניסה לארץ אויב-מצרים, תוך כדי הרס גדל התיל המתגלגלת, שהפרידה בין 2 המדינות (פחד מהול בהתרגשות). כידוע, הכול נגמר מהר בשישה ימים. הייתי שייכת לאוגדה של טליק (האלוף ישראל טל) בצפון סיני. לעיתים הותקפנו וירדנו מהרכב עם נשק טעון, והסתתרנו בצידי הדרך. בנסיעותינו, ראינו בלי סוף נעלים של מצרים, שהשאירו בעת מנסותם. עברנו גם על פני קבוצות שבויים, שישבו בישיבה מזרחית עם הידיים על הראש, ולא מעט טנקים ורכבים שרופים.

אותנו, הבנות, לקחו בטעות. בתקופה זו לא היה קיים המושג של בנות קרביות. עבדנו קשה, יומם וליל, בשרטוט המפות ללוחמים. חזרתי הביתה שחורה משחור, דבר, שהמשפחה לא שכחה לי.

חשוב לי לציין, שהתקופה בה גדלתי, הייתה מיוחדת במינה. בבית, עם אנשי החוק, הרפואה והכלכלה (שדיברתי עליהם), במדינה עם חדשות כל כך מרעישות, מרגשות ומעניינות, הייתה תחושה שקורה פה נס. לא פעם השתמשו המבוגרים במילה זו, כשדיברו על גודל החוויה. מי חלם, שאחרי השואה הנוראה, נקים פה ארץ משלנו!? ולכן, האווירה הייתה של ראשוניות ומיוחדות, של סליחה למנהיגים שטעו לפעמים אך כוונותיהם היו טובות, ולא פעלו לטובתם האישית: והרגשה, שאנחנו חיים משהו הרבה יותר גדול ממשפחותינו המצומצמות. כמו כן, המנהיגים באותה תקופה היו צנועים מבחינת אורח חייהם, ובמפורש לא חיו על חשבון הציבור. בן גוריון נחשב בעיני לא מעטים כסוג של "דיקטטור": אך יש לזכור ורובם זכרו זאת, שהוא היה האיש הנכון במקום ובזמן הנכונים וכך הצליח לממש את חזונו.

מי יודע אם לולא הוא (בן גוריון), ישראל הייתה קמה ומתקיימת! תקוותינו הגדולה, שנדע לשמור עלייה כראוי!!!"

אנו מקדישות עבודה זו לאחותי, רותי ליפקין ז"ל, דודה רבא של רוני, שנפטרה בדיוק לפני שנה, באופן פתאומי. יהי זכרה ברוך.

רותי (משמאל) ואני בשוויצריה

הזוית האישית

רוני: אני מאוד נהניתי בזמן העבודה עם סבתא ואני מרגישה שהקשר שלנו התחזק אני מקווה שלמרות שהקשר הרב דורי נגמר עדיין נשמור על קשר טוב.

סבתא: זו הייתה הזדמנות מצוינת בשבילי להכיר את רוני במצבים שונים מהרגילים שלנו יחד, מאוד נהניתי ויש לי הרגשה שאני מכירה אותה הרבה יותר טוב ולעומק.