מאגר סיפורי מורשת

שמי מטילדה חגי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי השנה, זהו סיפורי:

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שלטו הטורקים העות'מנים גם במזרח התיכון והם כמובן שלטו בעיראק. העות'מנים נלחמו במלחמה לצד גרמניה ואוסטריה. למאמץ המלחמתי הם גייסו את אזרחי האימפריה להיות כבשר תותחים, כולל היהודים שחיו באימפריה.

יהודי עיראק, שכאמור היו חלק מהאימפריה העות'מנית, התחמקו מלהתגייס למלחמה שלא ראו בה כמלחמתם, והחלו לערוק ולמצוא שיטות כיצד להיעלם ולהתחבא. נציגי הצבא היו באים לבתי היהודים ומחפשים עריקים, היהודים היו מחביאים את העריקים כשהטורקים היו עורכים חיפוש, הם היו נכנסים לבתים וכשלא מצאו שאלו את הילדים: "איפה אבא, הבאנו לו מתנה", והילד היה הולך למקום המחבוא של האבא. כך הטורקים היו עוצרים אותו ומגייסים אותו לצבא. אחר כך היו מנסים בשיטה אחרת: היו מחביאים את האב מבלי שילדיו יראו, בתוך בורות ובכל מיני מקומות סתר.

לסבתי היו שלושה ילדים: הבכור יהודה דבי, השני איליה דבי והשלישית נעימה דבי  – אימא שלי (מטילדה חגי).  הבן הבכור יהודה הגיע לגיל גיוס, לכן המשפחה לא לקחה צ'אנס והבריחה אותו לאנגליה באונייה. לאט לאט הוא התערה בלונדון שינה את שמו ל"פיטר, התחתן עם בחורה אנגליה (כנראה לא יהודיה ) ונולדו להם שלושה ילדים. הדוד יהודה שמר על קשר מכתבים רצוף עם משפחתו בעיראק. כשאמי התחתנה שלח לה מתנה מחרוזת ענבר יפיפייה.

בשנת 1928 הייתה באנגליה נהירה למושבות החדשות אוסטרליה וניו זילנד, הדוד יהודה עם אשתו ושלושת ילדיו החליטו לנסוע לניו זילנד, הם שטו באונייה לניו זילנד. כמובן שסבתי הייתה מעודכנת בקשר מכתבים. כשהגיעו לניו זילנד שלחו מכתב "הגענו בשלום לניו זילנד", זה היה המכתב האחרון שסבתי קיבלה מבנה יהודה. מאז ועד היום לא יודעים מה קרה לדוד ולמשפחתו, היו פניות לקהילה היהודית בניו זילנד לאתר אותו אך ללא הצלחה. סבתי חיכתה למידע שישפוך אור על היעלמותו אך לא קיבלה.

סבתי סבלה מאוד במהלך חייה, שני ילדה הנותרים: אמי נעימה ואחיה אליה, שעלו לישראל בשנות החמישים, חלו ומתו. היא נשארה לחיות אחריהם כי היא קיוותה לראות את בנה יהודה. בסופו של דבר היא נפטרה בשנת 1962, בסביבות גיל 90, אך ב"שיבה עצובה" מבלי לראות את בנה שנעלם.

כל ילדותי חייתי על הסיפור הזה, כיוון שסבתא טפחה חיה איתנו בבית והסיפור הזה לא נתן לה מנוח. אני מרגישה שהחובה למצוא את משפחתו של יהודה "נפלה" עליי, לכן אני ממשיכה לספר אותו בתקווה שאולי אמצא אותם.

הזוית האישית

מטילדה: התכנית הזו מאוד מיוחדת. העבודה ביחד עם אלון הזכירה לי ימים רחוקים, ואלון למד על העבר שלי ונתן לי ללמוד יותר על אלון. אני מאחלת לאלון הצלחה בחיים: הוא ילד נבון וחכם ואני מאמינה שהוא יצליח.

אלון: בזכות התכנית הזאת למדתי הרבה יותר על סבתא שלי ודברים חדשים עליה ועל המשפחה שלי וזכיתי להיות יותר זמן עם סבתא שלי וללמוד ממנה את הסיפורים האלה. אני מאחל לסבתא קודם כל בריאות, שתהיה שמחה תמיד ושיצליחו למצוא את הבן האבוד.