מאגר סיפורי מורשת

סבתא חיה דגן מספרת:

נולדתי בנתניה שנה וחצי אחרי קום המדינה בתקופת הצנע. לא היה מספיק אוכל וכל משפחה קיבלה תלושים לקבלת אוכל לפי מספר הנפשות. אבא סיפר לי שהם היו נותנים לי מההקצבה שלהם כדי שאגדל ואתחזק.

גרנו בדירה עם עוד משפחה כי לא היו מספיק דירות וגם לא היה מספיק כסף כדי לשכור דירה שלמה. עד גיל 5 גרנו בנתניה ואז הוריי התנדבו לעזור לעולים חדשים בעיירת פיתוח חדשה ששמה מגדל העמק. במגדל העמק התחלתי ללמוד בכיתה א' עם עוד 50 ילדים בכיתה שהגיעו מכל רחבי העולם.

חזרנו לנתניה לכיתה ג' ושם התחילו חיי החברה שלי. כל יום אחר הצהריים היינו יורדים לחצר ופוגשים את חברות הכיתה שגרו בסמוך. שיחקנו בקלאס, בתופסת, במחבואים עד שירד החושך וההורים קראו לנו הביתה. הייתה ילדות מאושרת, המדינה הייתה צעירה והכל היה חדש.

חגגנו את יום העצמאות בהתרגשות בכיכר העצמאות שבנתניה. וגם נסענו למצעד צהל שהיה בתל-אביב. אני זוכרת את ההתרגשות במדינה במלאות לה עשור. אני זוכרת גם את שידורי הרדיו ממשפט אייכמן שהשפיע עמוקות על כולנו.

היינו ילדים צייתנים וממושמעים, היינו תלמידים שקדניים וההורים שלי ושל חבריי דרשו מאתנו להשקיע את כל זמננו בלימודים. לא הייתה טלוויזיה או אינטרנט ומידע מהעולם הגדול הגיעה דרך הרדיו. הקשבנו לתכנית לאם ולילד בשעות צהריים ובערב לעתים לגלי צה"ל. בשבת הלכנו לצופים ובחופשות יצאנו לטיולים.

באחד מהטיולים ביקרנו בהר ארבל ואחת החניכות שברה את הרגל. לא הייתה דרך להודיע להורים שאנחנו מאחרים כי לא היה טלפון סלולרי ולא היה טלפון בבית. אני זוכרת את הוריי המודאגים מקבלים את פניי באמצע הלילה. אחרי שחששו כל כך שמא קרה לי משהו.

תקופת הילדות הסתיימה בגיל 14 כאשר סיימנו את בית הספר היסודי ועלינו לתיכון.

לקובץ תיעוד הסיפור המלא: 

הזוית האישית

סבתא חיה דגן: אני מאחלת לך שתהיי מנהיגה לחברייך וחברה לכל מכרייך המוקירים אותך. שנמשיך לשמור על קשר חם ותכוף גם כאשר תגדלי ותפרשי כנפיים.

אור: אני מאחלת לך עתיד מלא אושר. שנמשיך להיפגש גם בלי הקשר הרב דורי, נלך לספריה לקרוא ספרים ונבלה הרבה זמן איכות ביחד.