מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דבורהל'ה ונולדתי  בין חורף לאביב ב- 16 למרץ 1948, חודשיים לפני שבן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. בארץ היה אי – שקט, המצב היה מתוח, בכל הגזרות התנקלויות והפגזות ובמציאות זו באתי לעולם  בבית חולים עפולה בעמק. כשהורי חזרו מבית החולים עם הצרור המצווח, הדרך הופגזה. המשוריין  שהסיע אותנו היה דחוס וצר. פחד מוות היה להסתובב בכבישים. מידי פעם כשההפגזות גברו והיה חשש לחיינו נאלץ המשוריין לעצור והורי ואני, תינוקת קטנה, ירדנו לתעלות בצידי הדרך. אבא סיפר לי שהייתי עטופה היטב. היה קר והם חששו לי. כשהגענו סוף סוף לכנרת הם פתחו את השמיכות שהייתי ארוזה בהן, ושמחו לראות לשמוע את קולי וידעו כי אני חיה.

בתקופת ילדותי ונעורי החלק העיקרי בחינוך הילדים, היה מוטל על המטפלות והמורים. השעות המעטות שבילינו עם ההורים, היו אחר הצהריים עד לשעת השינה בבית הילדים. השינה המשותפת זכורה לי ברובה כחוויה טובה. למרות שהיו לילות שהייתי מתעוררת בבהלה מחלום רע, ורצה יחפה בחושך ובגשם לבית ההורים כשעלי רק פיג'מה. אלוהים יודע איך עשיתי זאת. איני זוכרת אם נשארתי לישון בבית ההורים או החזירו אותי מיד לבית הילדים. כשגדלתי, בתקופת בית הספר, השינה בחוץ בלילה, כשכילה בלבד "שומרת" עלינו, הייתה חוויה מיוחדת. המשחקים והתעלולים שהמצאנו הוסיפו שמחה ליחד שלנו.

קבוצת ילדים גדולה נולדה בכנרת ב-1948 (קבוצה  גדולה במיוחד), היינו למעלה מ-30 ילדים. זכינו שנעמי שמר תהיה המורה שלנו לריתמיקה, ובשבילנו כתבה שירים שכונסו בחוברת "שירים מכנרת". כשעמדנו להיכנס לכתה א', חברי הקיבוץ  קיימו דיונים רבים ולא פשוטים, באשר לרצון לפתוח בית ספר במקום, בכנרת. לבסוף נפל הפור והמחזור שלי זכה להיות המחזור הראשון שלמד בבית ספר זה. למדנו בכל מיני מבנים מזדמנים. לקח קצת זמן עד שכיתות בית הספר הוקמו והמקום הפך למסודר ומטופח. לפני כן ילדי כנרת למדו בבית הספר בדגניה א'.

בשל היותנו מחזור גדול, שנולד בשנה  משמעותית כל כך, היה כלפינו יחס מיוחד, שבא לביטוי מיוחד בחגיגות  העשור הראשון למדינת ישראל. מקום של כבוד ניתן לנו במסיבה הגדולה לציון האירוע. הופענו עם השיר החדש של נעמי שמר, שיר לחג עשור. אני שרתי את: "הדבורה מצאה לה ורד עם ניחוח מור והביאה לכוורת שיר לחג עשור". הרגשנו מיוחדים ושזכינו. "ילדי העשור" נקראנו, לעיתים בזלזול ובלעג. המשמעות של כוח כל כך גדול לא "עבר" טוב בלב ובעיניים של כולם. עד היום אנו נקראים כך, למרות שנשארנו מעטים בלבד בכנרת. אחרי שסיימתי את בית הספר בכנרת למדתי בבית ירח ובתום 4 שנות לימוד התגייסתי לצבא. שירתתי כפקידה בצנחנים. חשוב לי לציין שימי ילדותנו הצעירים והבוגרים עברו עלינו לא פעם בישיבה במקלטים. הפחד שיש לי מבלונים שעשויים להתפוצץ או מזיקוקי דינור מקורו בקולות הרעם של הפגזים המתפוצצים בקול מחריש אוזניים שהרעיד את האדמה ואת כולנו.

שמונה חודשים לאחר הגיוס פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי חיילת צעירה ודי מפוחדת. את ימי המלחמה העברתי בבית ואחרי הצבא יצאתי ללימודים באורנים, למדתי הוראה לגיל הרך. הייתי גננת בכנרת כ-20 שנה. אהבתי מאוד את  את הילדים והעבודה החינוכית שנעשתה איתם. אהבתי את הטיולים הרבים בתוך הקיבוץ ומחוצה לו, את עונות השנה שזימנו תמיד למידה והתנסויות חדשות. אהבתי את עבודת הילדים בחצר הגרוטאות, אהבתי להגיש חומרים ליצירה ופעילות, את המשחקים החופשיים בפינות הגן, את ההתאספויות לסיפור ושיחה, את החגים, את קבלות השבת ואפיית החלות, את ימי ההולדת ואת כל הווית הגן. בסיום תפקידי כגננת, ריכזתי מספר שנים את הגיל הרך ועוד מספר שנים את החינוך החברתי.

בשלב מאוחר יותר יצאתי שוב ללימודים והפעם לימודים שונים בתכלית ממה שעסקתי בו עד היום. לימודי קוסמטיקה שהביאו אותי ל-10 שנים של עבודה בתחום זה. ומאז (מ – 2001) אני עובדת באחוזת אוהלו.

השנה  חגגנו  אני והאיש שלי עם ילדינו והנכדים, 50 שנות נישואין. (פרק חיים משמעותי). הכרותינו המוקדמת החלה מביה"ס היסודי והקשר הלך והתחזק בתקופת הצבא. התחתנו ב- 7.12.1969 נר רביעי של חנוכה. נולדו לנו 3 ילדים מקסימים ומיוחדים כל אחד בתחומו. אנחנו הורים גאים על הישגיהם. עינת (אמא שלך) בכורתנו נולדה ב- 3.2.1971 רועי האמצעי – נולד ב- 20.9.1973  שבועיים בלבד לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים (שהשאירה אותנו מצולקים) .אחרונה  (המז'יניק) אילת  נולדה ב- 8.7.1979 בתחילת החופש הגדול.

בחרתי לספר סיפור שיש בו הרבה אומץ מבחינתי, גיבורה גדולה לא הייתי אף פעם. שרתתי בצבא במלחמת ששת הימים, יצאתי ללימודים באורנים, למדתי חינוך ונהייתי גננת. בזמן הלימודים הייתי בהריון עם אמא שלך עינת. היה לי הרבה אומץ, לאחר מספר חודשים לחזור ללימודים, לנסוע  לאורנים בבוקר, ולחזור בערב. זו הייתה תקופה מאתגרת ומבלבלת. הייתי צעירה חסרת ניסיון וחסרת ביטחון ואיכשהו שייטתי במציאות המורכבת.

ב- 1984 יצאתי ללימודים בסמינר הקיבוצים בתל אביב. בהזדמנות זו למדתי גם נהיגה. ואכן אחרי כמות אדירה של שעורי נהיגה שלקחתי, עברתי את הטסט, בפעם הראשונה. הייתי מאד גאה בעצמי שהצלחתי. חשבתי שעכשיו כשיש לי רישיון נהיגה אני יכולה לקחת רכב, ולנסוע ובעיקר להיות עצמאית. אך לא כך היה, מלבד נסיעה אחת ארוכה שעשיתי לתל אביב ואינני יודעת איך צלחתי אותה לא חזרתי לנהוג. הפחד שיתק אותי. המצאתי תירוצים מתירוצים שונים למה לא כדאי שאנהג. המחסום הקשה ביותר, היה התלות בסדרן רכב וברכבים שאינני מכירה. השינוי קרה כשסבא שלך, החליט, שעד כאן, והוא הפתיע אותי כשקנה לי רכב קטן. זה קרה לפני 8 שנים בערך. זו הייתה כבר חוויה אחרת. גם היא לוותה בפחדים אבל ידעתי והרגשתי שיהיה לסיפור סוף טוב. וכך אחרי נסיעות עם מלווה וצבירת ניסיון וביטחון השתחרר בי משהו. אני מרגישה חופשיה ואינני תלויה באיש. הרכב שברשותי משרת אותי לנסיעות הקצרות בעמק ובסביבה ודי לי בכך. כל בוקר בשעה שאני עולה על רכבי יש לי דיבור פנימי האומר: לא לנסוע מהר, לא להסיח את הדעת עבור כל עניין. להיות מרוכזת וממושמעת לחוקי התנועה. דיבור פנימי המגן ושומר עלי בדרכים. הבנתי כי שום דבר לא ברור מאליו.

כשחזרתי, אחרי הצבא הביתה היה לי ברור שאני מתנדבת ותורמת מיכולתי לקהילה. תחום ההתנדבות שלי היה בתרבות. אין חג שלא הייתי קשורה אליו והייתי עסוקה בהפקתו, מחגי תשרי, חנוכה, פורים טו בשבט, ימי זיכרון יום העצמאות ושבועות וגם מעורבות ועשייה רבה בחג של כנרת, שנקרא בשפתינו "ב' בחשוון" את ליל הסדר אני מפיקה עם חברתי כבר למעלה מ– 40 שנה. זהו חג מאד מורכב וייחודי בלוח השנה היהודי. עם שינוי אורחות החיים בקיבוץ, ציבור החברים שלקח חלק בישיבת היחד בחדר האוכל, הצטמצם משנה לשנה. נאלצנו להיות מאד יצירתיות כדי לשמר מסרות ההתכנסות המשותפת והצלחנו.

היום אני בפנסיה, נהנית מכל רגע. גם מהרגעים שאינני עושה בהם כלום. משתדלת להיות פעילה. מתעמלת בפילאטיס פעמיים בשבוע, משתדלת לצעוד, בעבר צעדתי המון! אני הולכת להופעות, הרצאות וסרטים שמעניינים אותי וגם קצת ממשיכה לעבוד ונהנית מאד מישיבה בבתי קפה. אני  משתתפת בקורס "כתיבה יוצרת" ונהנית. מעולם לא חשבתי שאכתוב. בנוסף אני משתתפת בקורס "השכלה רוחנית" קורס שמשחרר אותי מאמונות שליוו והפעילו את חיי ומהסכמה על הכול שבי בקבלה ואהבה. אני קוראת, (לא מספיק), אוהבת את השפה העברית ומתרגשת לשמע  דיבור נכון והתנסחות בהירה ואף  מורכבת.

בראשי מתנגנים שני שירים, לפעמים אני שוכחת שהם שניים: שעור מולדת/ עלי מוהר ואפרים שמיר ושיר תשרי/ רחל שפירא ודני עמיהוד. בהאזיני להם אני בחוויית הגעגוע לסתיו ועונתו, להתחלות חדשות וציפייה. את הסתיו אני אוהבת כי קרב סופו של קיץ. תחושת קרירות נעימה בטרם יעלה השחר ואויר צונן עם ערב החמסין נשבר! הימים מתקצרים והלילות מתארכים. הסתיו הישראלי, עונת מעבר, המדברת אלי בביקור הנחליאלי, בפריחת החצב, בעצי התמר הגבוהים שאשכולות מאדימים ממתינים לגדיד. בפרי ההדר שהבשיל בשמים המשתנים ומשנים צבעם והאופק מתכסה פסטל בין אפור לסגול-ורוד. ובכל אלה שמחה על שנה שמתחדשת עם בואם של חגי תשרי ושנת לימודים חדשה נפתחת. הכיתות נוקו והוכנו לתלמידים הרבים שיבואו. על הלוחות נתלו ועוצבו פתגמים ומשפטים שילוו את הלמידה לאורך השנה. ובין הפתגמים גם פלקטים של קק"ל ותמונה של איכר חורש את האדמה, ושדות מחכים לזריעה, למטר ולגשם. כל אלה מראות התום  והפשטות של ילדותינו היפה.

לסיום אני רוצה להזכיר את החגיגה לציון בת המצווה של נכדתי הצעירה. ביקשתי לברך אותה במעמד זה, ובדברי בסוף אמרתי: ש"אני רוצה לראות אותה רגישה ומתחשבת בילדים שהם קצת בצד וזקוקים יותר למישהו שיראה אותם וישים לב לנוכחותם. אף אחד לא רוצה למצוא עצמו רחוק ומבודד מחברה". זכיתי במשפחה יפה ואוהבת. אני שמחה תמיד לכל מפגש ומאושרת על שהנם אנשים יצירתיים וכישרוניים. ובשל כך, התכנסויותינו  המשפחתיות מלוות לרוב בהפקות מעניינות, מצחיקות, וחשובות. רק בריאות לכולכם יקירי!

הזוית האישית

הילה ושוהם: נהנינו להקשיב לסיפור המרתק של סבתא דבורהל'ה .

שוהם: למדתי דברים חדשים על סבתא של הילה כי לא הכרתי אותה לפני, הילה הרוויחה סבתא מיוחדת במינה.

דבורהל'ה: נהניתי מהפתיחות ומהשיתוף עם נכדתי ועם שוהם. זו הייתה חוויה נהדרת. הבנות שיתפו פעולה ותפסו יוזמה בנושא המחשב. נהניתי מאוד מהתכנית.