מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של  מריאן

מסופר מפיו של סבא מַרִיאַן לעמית, לבית  גורֵצְקִי

ינואר, 2018

אולי היה זה מזל ביש להיוולד דווקא בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בפינת עולם נשכחת, בעיירה לא גדולה בשם 'בּורִיסְלָב' באיזור 'גָלִיצְיָה' שבאוקראינה, אבל נולדתי באותם הימים… במאי 1940.

'גָלִיצְיָה' היתה שייכת לפולין, אך נכבשה/סופחה ע"י הרוסים בשנת 1939 בעקבות הסכם 'רִיבְנְטְרופ-מולוטוב'. הסכם זה נכרת בין רוסיה וגרמניה וחילק, בין היתר, את שטחי אוקראינה ופולין בין הרוסים והגרמנים.

וכך למרות שנולדתי בפולין במאי 1940, הפכנו בעל כורחנו לאזרחים סובייטיים/רוסיים. הגרמנים הפרו במהרה את הסכם השלום עם הרוסים ואחרי שכבשו את  פולין ב – 1939 המשיכו בתנופה ונכנסו לרוסיה בספטמבר 1941. בעקבות הכיבוש נמצאנו אני ומשפחתי תחת כיבוש גרמני.

כל הסבים שלי נרצחו במהרה על ידי גרמנים במכות או ביריות.

אמא שלי, הלנה קְלַיינר מבית וָגְמַן (שינתה את שם משפחתה אחרי המלחמה, לגוׁׁׂרֵצְקִי), נותרה ללא אבי, שגויס לצבא האדום הרוסי  עוד בטרם נכבש האזור ע"י הגרמנים, והייתה לבדה איתי כתינוק ואובדת עצות. במספר מקרים התעמתה עם חיילי הוורמָאכְט (צבא גרמני) ובמקרה מסוכן אחר, ניצלה בנס מידי קצין גסטאפו שבא לבדוק את הבית בו הסתתרה איתי.

עד יוני 1942 הגרמנים הצליחו להרוג או לשלוח למחנות ריכוז כ – 85%  מ – 14,000 התושבים שחיו ב'בּוׂרִיסְלָב' שהיוו כשליש מהאוכלוסייה של העיירה שלי. הם גם התנכלו לאוכלוסייה הפולנית והאוקראינית שגרה באזור. היו מקרים בהם אף נכנסו למנזרים וציוו על כל התלמידות המועמדות לנזירות, פשוט לעזוב את המנזרים. לא היה להם כבוד אפילו לא לדת שלהם.

באחד המנזרים הללו הייתה מועמדת לנזירות בת 18, בשם מיכָלינָה סוֹדִיקָה  Tuskiewicz  Michalina (שם כינוי – מִיכַָשָׁה), שנאלצה לעזוב את המנזר עם חברותיה. מוצאה היה מאחד הכפרים הסמוכים, כ – 70 ק"מ מהעיירה 'בּורִיסְלָב'. אחרי הגירוש מהמנזר, מִיכַָשָׁה נאלצה לעבוד לפרנסתה ובחרה לסחור באָלְטֵע-זָאכֵען. וכך יום אחד הגיעה לעיירה שלי והכירה את אמי שקנתה ממנה דברים, ובתוך כך התפתחו יחסי ידידות ואמון בין שתי הנשים.

כשגברה הסכנה מאימת הנאצים, החליטה אמא שלי שכדי להינצל עליה לברוח ולהסתתר. היה ברור שאם תיקח אותי איתה, הסיכויים לשרוד עם תינוק בן שנה בזרועותיה, היו פחותים. וכך משום שהכירה את מִיכַָשָׁה ובטחה בה, הציעה לה לשמור עלי עד חלוף הסכנה. מִיכַָשָׁה הסכימה לכך ולקחה אותי, תינוק בלונדיני בן שנה, לכפרה קוזְלובַק שבצפון מזרח פולין, שם  משפחתה כולה טיפלה בי בנאמנות והציגה אותי כילדה שנולד מחוץ לנישואים.

במשך הזמן התחילה התלחשות בין האיכרים, שנראה שמִיכַָשָׁה מחביאה ילד יהודי. מִיכַָשָׁה הרגישה שאורבת לשנינו סכנה ולכל משפחתה, והחליטה לברוח צפונה לאזור בו לא הכירו אותנו, וכך הגענו ל'ורשה' בירת פולין. בהיעדר אמצעים ותחת מלחמה וכיבוש נאצי, חיה מִיכַָשָׁה ואני איתה ממש 'מן היד לפה' למשך כשנתיים עד הכיבוש של אזור זה בסוף 1944, ע"י הצבא האדום.

אחרי שחרור פולין ומשנסתיימה המלחמה מצאה אותי אמי והתאחדנו ונשארנו וגנו ביחד עם מִיכַָשָׁה במשך מספר שנים.

כך אירע שגדלתי בוורשה בין השנים 1942 – 1957, עד שעלינו לישראל ואני בן כמעט 17.

מִיכַָשָׁה, האשה האצילה והאמיצה שהצילה את חיי, המשיכה בחייה, היגרה לארצות הברית, שם הקימה משפחה ונולדה לה בת. מִיכַָשָׁה חיה חיים שקטים בעיירה הארטפורט שבקונטיקט ונפטרה לפני מספר שנים לא רב.

ב – 1982 הוענק למִיכַָשָׁה התואר "חסידת אומות עולם" ביד ושם – מצ"ב נספח – העמוד עם שמה של מִיכַָשָׁה מתוך רשימת חסידי אומות עולם מפולין, עמוד 98 מ – 111, כוללים את עמודי השמות המכילים את שמותיהם של חסידי אומות העולם. ושמה מופיע שם: Tuskiewicz Michalina.

קישור לאתר יד ושם עם נתונים על מספר חסידי אומות העולם. התואר חסיד אומות העולם מוענק ליחידים, לא לקבוצות, עד כה קבלו את תואר זה 26,513, חסידי אומות עולם.

בתה  של מִיכַָשָׁה, ג'וזפין, ביקרה בקיץ 2016 בארץ והייתה אורחת שלנו.

בשנת 1939 כשהיה בן 16, אחיה של מִיכַָשָׁה, ברח והצטרף לפרטיזנים. כשבועיים אחרי שהצטרף אליהם, נפצע ואיבד יד ורגל. למרות פציעתו הקשה, החלים וחזר לחיים מלאים. ב-1952 התחתן ואמי ואני נוכחנו והשתתפנו בחתונה שנערכה באסם גדול באמצע העיירה. לימים נולדו לו ארבעה ילדים. כולם סיימו בתי ספר ואוניברסיטאות. שניים הפכו רופאים, אחד מהנדס ואחד לאיש עסקים.

במהלך השנים לא היינו בקשר רציף אך לפני כשלוש שנים, צלצל בביתי טלפון ואני שומע מישהו צועק בפולנית "שלום מריאן, האם אתה זוכר אותי?" ובהמשך השיחה הנרגשת, הבנתי שהמטלפן הוא אחיה הנכה של מִיכַָשָׁה מהעיירה הפולנית 'קוזלובק'.

מאז שמרנו על קשר ובקיץ האחרון החלטנו, הבן שלי גיא (אבא של עמית) ואני לנסוע לפולין לבקר את לבקר את משפחת אחיה של מִיכַָשָׁה ז"ל, משפחתי האומנת. הזוג סודיקה, הבנים, הילדים, הנכדים ואפילו נין אחד, כולם התקבצו כדי לפגוש אותנו. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, הועלו זיכרונות וחשנו שהמשפחה אכן אהבה אותי כילד ואמצו אותי ללא תנאי וסייג. הזוג סודיקה אחיה של מִיכַָשָׁה ואשתו, נשארו לגור בכפר, אבל המשפחה התפזרה לעיירות בסביבה, לורשה הבירה וחלקם אף היגרו לארה"ב.

לסיכום,

אני באמת סבור שמוטלת עלינו, כיהודים, החובה המוסרית לגלות רגישות מיוחדת, לגורל האנשים המוכים והנדכאים הנמצאים בסכנה קיומית, באשר הם. אל לנו לשכוח שחלק מהניצולים  נפגעי השואה, שרדו בדיוק בזכות רגישות אנושית של אנשים שגילו את האנושיות בלבבם, ולמרות סכנת המוות שריחפה מעל ראשם כסייענים ליהודים, חירפו נפשם והושיטו עזרה להצלתם של רבים וטובים – ואני, אמי ואבי בכללם. וכך זכה שבט הגורצקים להיוולד בארצנו הקטנה והמיוחדת שתחגוג השנה 70 שנה להיווסדה.

כתב: סבא מריאן גורצקי

קישור לנתונים מתוך אתר יד ושם בנושא חסידי אומות עולם.

סוף הוא התחלה…!

משפחתנו

הזוית האישית

עמית שמע את סיפורו המרתק של סבא מריאן לבית  גורֵצְקִי, שחייו ניצלו בזכותה של מִיכַָשָׁה חסידת אומות עולם שהצילה את סבא מריאן.