מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, יעקוב קרופניק, נולד בשנת 1938 באוקראינה של ברית המועצות לשעבר, באזור ווינניצה כפר ג'ורין. את השם יעקב הוא קיבל על שם אחד מהמשפחה, אך הוא לא יודע מי. לאמו קראו אסתר, לאביו נחום.  לסבא היה אח – מייסי (משה), שהיה גדול מסבא ב 8 שנים. היה לו עוד אח שהיה מאוד שובב, ובגיל 13 נדרס על ידי מכונית למוות.

לפי זיכרונות הילדות של סבא, הבית בו גרה המשפחה שלו היה מאוד גדול: סלון, חדר שינה ומטבח גדול עם תנור מיוחד שחימם את הבית, וגם היה בו מקום לשינה. היה גם בוידם ענק ושמרו שם ריבות וחמוצים שאימא שלו עשתה בקיץ. ליד הבית היה לול עם תרנגולות, היו 2 פרות ו- 3 סוסים. בבית לא היתה מקלחת, לכן בשביל להתקלח היו צריכים לביא מים בדליים מאגם שהיה מרוחק כקילומטר מהבית. חיממו את המים והתקלחו.

בכפר היו שני בתי כנסת, אחד מהם פעל במשך כל השבוע והשני רק בשבתות. אזור המגורים שלו היה רק של יהודים. כמעט כולם היו דתיים, חוץ מהמשפחה של סבא. בחורף כל הילדים היו עושים מגלשה ענקית מקרח ומתגלשים ממנה. זה היה מאוד כיף. בקיץ הלכו לשחק באגם.

אימא של סבא בישלה אוכל מאוד טעים. למרות שלא היה הרבה כסף, ממצרכים פשוטים וזולים היא עשתה דברים מאוד טעימים. כל החברים של סבא היו אוכלים אצלם אחרי בית ספר. סבא היה שובב לא קטן, ולא אהב ללמוד. כל הזמן התלוננו על כך בפני אימא שלו מבית הספר.

לבתי ספר לא היו שמות בתקופה של סבא, אלא היה מספרים. המספר של בית הספר של הסבא היה מספר 73. לא היתה תלבושת אחידה והיה אפשר ללבוש מה שרוצים. סבא לא אהב אף מורה בבית הספר, ואף שיעור. אחרי בית הספר היו להם חוגים שהיה אפשר להירשם אליהם בחינם. סבא היה בחוג ספורט. היתה להם תנועת נוער וכולם היו בה, וגם סבא.

בשנת 1941 התחילה מלחמת העולם השנייה. סבא שלי היה בן 3 ולא זוכר הרבה דברים. את הכפר שלהם הפכו לגטו של יהודים. יותר מחצי הכפר שלו מתו מרעב או נהרגו על ידי נאצים. הדבר שסבא שלי הכי זוכר זה שהוא היה תמיד רעב. בגלל שלא היה מה לאכול הוא אכל דשא, עלים וציפורים. לפעמים הם קיבלו אוכל מאוקראינים שחיו מאחורי הגדר. כשנגמרה המלחמה עדיין לא היה מספיק אוכל ולכן אמא שלו והוא ברחו לרוסיה. שם גר אח של אמא שלו ומשפחתו. אמא שלו הלכה לעבוד בסיביר והשאירה אתו אצל המשפחה. סבא המשיך ללמוד בבית ספר. היה מאוד קשה כי הוא לא ידע רוסית. שפת האם שלו הייתה יידיש. אחרי בית הספר הוא עבד ולמד באוניברסיטה הנדסת בניין. הוא הגיע לתפקיד מאוד בכיר בעיר בתחום שלו. כל החיים שלו סבא הרגיש את האנטישמיות. זאת היתה אחת מהסיבות שכל המשפחה החליטה לעלות לארץ.

בשנת 1999 סבא וסבתא עלו לארץ בעקבות הבנות שלהם. היה מאוד לא פשוט לעזוב את הבית ברוסיה כי נשאר שם חלק גדול של המשפחה, ובכל זאת אחרי שהוא פרש לפנסיה הוא ואשתו החליטו להצטרף לבנות שלהם. הם עלו ישרות לפתח תקווה כי פה כבר הבנות שלהם חיכו. הם שכרו דירה במשך שנה בערך ולאחר מכן קנו בית שהם גרים בו עד כה.

כשעלו לארץ סבא הסתדר די טוב עם יידיש ולכן לא למד עברית, אחר כך כבר בגלל הגיל לא הצליח ובגלל זה עדיין לא יודע עברית. העלייה היתה יחסית קלה כי שתי הבנות שלו מאוד עזרו להם להתאקלם. כמו כל העולים החדשים הם הלכו לאולפן, הכירו חברים חדשים. סבא מאוד אוהב לטייל. בשנים הראשונות יכול היה במשך 3-4 שעות להסתובב ברחובות של העיר. כך הוא הכיר טוב טוב את פתח תקווה. הכי עניין אותו היה תהליך בניה, כי זה המקצוע שלו.

אחר כך נולד הנכד הראשון, שזה אני, האירוע הזה מאוד ריגש את סבא. הוא היה כמעט בן 70 ומאוד אהב לטייל איתי מאז שהיתי תינוק. עד עכשיו הוא עוזר עם האחים הקטנים שלי במקרה הצורך. אני אוהב להקשיב לסבא, תמיד יש לו סיפורים מעניינים.

הזוית האישית

הנכד יונתן: למדתי הרבה על סבא שלי ונהניתי מאוד לעבוד איתו.