מאגר סיפורי מורשת

סבא יאיר גורפינקל, תאריך לידה 11.12.1944, נולד בצור משה.

האנגלים שלטו במדינה החל משנת 1917 ועד 1948. אחד המחנות שלהם היה בצור משה מול הבית שלנו. במחנה היו חיילים אנגליים, איטלקיים ואוסטרליים.

הבתים שלנו היו עשויים מחמרה, מפני שלא הייתה אפשרות להשיג בלוקים. בתקופה מאוחרת יותר הוריי בנו בית מבלוקים ואת החזית המזרחית של הבית מילאו הוריי בבטון.

במחנה היה להם מבנה מאוד משונה ומעניין – השירותים. השירותים היו במבנה של צריף גדול שמתחתיו היה בור בעומק 5 מטרים מצופה בלבנים. היו עצים על הקרקע עם חורים וזה היה השירותים שלהם לנו זה נראה משהו מאוד משונה.

ההורים שלי הקימו בית קפה קטן בתוך הבית שלנו, עבור החיילים מהמחנה האנגלי. אמא שלי הכינה קפה וסנדוויצ'ים עבורם. הייתה לנו תיבת נגינה חשמלית שהוריי הפעילו אותה בזמן שהבית קפה היה נפתח, כך החיילים ידעו מתי בית הקפה נפתח. הוריי הגישו להם קפה, עוגות וסנדויצ'ים.

ביום, בית הקפה היה פתוח ואילו בערב, זה היה סגור והחיילים הסתגרו בבסיס, מפני שכל ערב הגיעו אנשים מתנועת ההתנגדות שלנו, כלומר המחתרות ההגנה והאצ"ל. הם היו נשכבים מאחורי הגבעה של המשק שלנו והיו יורים לעבר המחנה האנגלי ומהמחנה היו יורים על המחתרות והכל קרה מעל הבית שלנו וזו הסיבה שהוריי מילאו את הבלוקים בבטון בכדי שהכדורים לא יחדרו לבית. המחתרות פעלו כך, בכדי לגרום לכך שיעזבו את הארץ.

הבית עומד על תילו עד היום ואשתי ריקי ואני גרים בו.

כשהיו יורים לעברנו, היינו בורחים מהבית לכיוון החורשה. אני הייתי ילד קטנצ'יק בערך בן 3. לפעמים היה לוקח חצי לילה עד שנגמרו היריות. היינו צוחקים על החיילים האיטלקים ושרים להם את השיר הבא:

Italiano brava gente en la Guerra no valiente

Come, come macaroni, hincha hincha pantalone

והתרגום הוא:

האיטלקים הם  אנשים אמיצים, במלחמה לא נלחמים

אוכלים, אוכלים מקרוני, מנפחים המכנסיים

כל המצב הזה נמשך עד שנת 1948, כשהאנגלים עזבו את המדינה. לאחר שהאנגלים עזבו, שני האחים שלי אלכס ושמעון אני ועוד כמה חברים מצור משה כולל ילדים מפרדסיה, הסתובבו ליד מה שנשאר מהמבנה של המחנה האנגלי ואחד הילדים מצא שני רימונים והרים אותם. עד שהספקנו להבין מה זה בכלל, הוא שלף את הנצרה מאחד הרימונים.

אחד הילדים הגדולים התחיל לצרוח "לברוח מהר זה רימון והוא יתפוצץ". אחי אלכס תפס אותי ושכב מעליי, כדי  שאני לא ייפגע כי הייתי רק בן ארבע. אח שלנו שמעון רץ יחד עם האחרים ואז היה פיצוץ ענק.

אחי שמעון נפגע וגם החבר שלו מבורך משה נפגע. אלכס ואני לא נפגענו. שמעון ומשה שכבו פצועים – צעקנו למבוגרים שיש פצועים ולקחו אותם לבית החולים. הפציעות היו קלות מרסיסים והם חזרו בשלום הביתה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.