מאגר סיפורי מורשת

הספור שלי מתחיל כשהנאצים פלשו לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה.

הורי ברחו מהצד הגרמני לרוסי, וכאשר הגרמנים המשיכו במתקפה לרוסיה, הם יחד עם אחי הבכור בן השש המשיכו לברוח. אני נולדתי אי שם בדרך במקום לא ידוע לי, אך לפי הסיפורים זה היה מקום קר מאד וקשה. אמי ספרה שזה היה נס שנשארתי בחיים.

הזיכרונות הראשונים שלי הם מגיל 3 בערך. אני זוכר שגרנו, אני אמי ואחי, בבית עם אשה אחת מבוגרת, כנראה רוסיה. הבתים בשכונה בה גרנו היו קטנים, שחורים וכנראה כולם שם היו עניים. אבי לא היה אתנו, ובהמשך נודע לי שהוא הצטרף לצבא האדום (הרוסי) ונלחם נגד הנאצים. אני הכרתי את אבי רק מתמונות, אבל כבר אז התגעגעתי אליו.

לאחר המלחמה נסענו זמן רב ברכבת, ועצרנו באחת התחנות. אמי ואחי אמרו שהם הולכים לסדר משהו, והשאירו אותי לבד לשחק בחוץ. אני זוכר שהיו שם ערמות של עצים ואני הייתי קופץ מהם ועולה חזרה. לאחר זמן מה, ראיתי את אמי ואחי חוזרים. לפניהם הלך איש אחד לכוון שלי. ראיתי שאמי ואחי מחייכים ונראים מאושרים. הבנתי שמשהו טוב קרה. האיש התקרב אלי ושאל אותי (בפולנית, אז ידעתי לדבר רק בפולנית ורוסית): איך  קוראים לך ילד? מיד הבנתי מי האיש, חבקתי אותו ואמרתי: אבא, אבא…  כך הכרתי את אבי לראשונה.

בהמשך הגענו לעיר לודז' בפולין ושם גרנו כשנה או יותר. בדיעבד אני יודע שאבי היה פעיל בארגון שחיפש ואסף ילדים ונוער יהודים,ניצולי השואה, ארגן אותם בקבוצות במסגרת תנועות נוער, במטרה להעלות אותם לארץ ישראל. כך ארגן אבי קבוצת נוער במסגרת תנועה שנקראה "הנוער הבורוכובי" ובהדרכתו ובעזרת אמי, עברה כל הקבוצה יחד אתנו לצרפת. המסע מפולין לצרפת לא היה פשוט. אני כמעט לא זוכר מזה דבר, רק שהיה הרבה זמן חושך, כי הובילו אותנו במשאיות סגורות, וכנראה רק בלילות. בצרפת התגוררנו במקום כפרי פתוח, והזמן שבילינו שם זכור לי לטובה.

אני זוכר פגישות שנערכו עם קבוצות נוער אחרות, מסיבות וחגיגות של חגי ישראל. במיוחד זכורה לי חגיגת חנוכה בה השתתפתי במחזה על חנה ושבעת בניה. אני מלאתי את התפקיד של קטון הבנים, וכאשר המלך האכזר אנטיוכוס צווה עלי להשתחוות לפסל האל  היווני, עניתי בעוז שלא אכרע ולא אשתחווה… בשלבים האלה בין פולין לצרפת הצלחתי ללמוד את שפת היידיש, בה דברו כל היהודים, וקצת עברית. למעשה, עד הגיענו לפולין לא ידעתי שאנחנו יהודים. לי אמרו שאנחנו פולנים. הייתי פולני גאה וידעתי לשיר את ההמנון הפולני בגאווה. את השורה הראשונה ממנו אני זוכר עד היום. די כעסתי שהעלימו ממני שאנחנו יהודים.

לאחר מספר חודשים בחווה החקלאית בצרפת, העבירו את כולנו לאנייה "אקסודוס" שעגנה באחד הנמלים בים התיכון בצרפת, ובלילה יצאה האנייה לדרך. הרבה מן ההפלגה הזו איני זוכר, פרט ללילה בו תקפו אניות המלחמה הבריטיות את האנייה שלנו. זה היה לילה חשוך, ואני זוכר שהתעוררתי בגלל קול רעש עצום, וזעזוע חזק. לא ידעתי מה קורה, סביבי היה חושך מוחלט, אנשים צעקו ובכו, היו כאלו שהתפללו (לי זה נשמע כמו צעקות). הרגשתי פחד איום ופרצתי בבכי. אמי שהיתה על ידי הצליחה לעודד ולהשקיט אותי. הפחד הזה שהרגשתי אז, לא עזב אותי עוד הרבה זמן. לאחר זמן רב, לא ידעתי כמה, נהיה שקט והאיר השחר.

בהמשך הגענו לנמל חיפה והעלו אותנו על אניות משא בריטיות. לאחר זמן נודע לי שבקרב עם הבריטים נהרגו שני מעפילים ואיש צוות מתנדב מארה"ב. אחד ההרוגים, נער בשם צבי יעקובוביץ' היה מוכר לנו. היו גם פצועים רבים. מסתבר שאחי שהיה בקושי בן 14 באותו זמן עלה עם אבינו לסיפון להשתתף בקרב. הוא אחר כך ספר בשמחה איך הוא וחבריו זרקו תפוחי אדמה על המלחים הבריטיים שפרצו לספינה שלנו. מחיפה לקחו אותנו הבריטים חזרה לצרפת. הרבה לא זכור לי ממסע זה, פרט לכך שכולנו ישנו ואכלנו על רצפת ברזל במחסן של האנייה, והיה לנו צפוף מאד. בצרפת עגנו הרבה זמן. כל הזמן הזה היינו על האנייה בתנאים קשים, בעיות עם היגיינה ורחצה.

לאחר זמן הבנתי שהבריטים  רצו שנרד בצרפת לחוף, אבל כיוון שלא יכלו להוריד אותנו בכוח, כי הצרפתים לא הרשו, כמעט אף אחד לא ירד. ירדו רק מספר חולים ונשים בהריון. מצרפת יצאנו לכיוון האוקיינוס האטלנטי בדרכנו לצפון גרמניה, אני זוכר שההפלגה באוקיינוס היתה שונה מאשר בים התיכון. היתה סערה חזקה והאנייה הטלטלה הרבה יותר מאשר בים התיכון.

כאשר הגענו לנמל הגרמני בהמבורג, הבריטים התכוננו להוריד אותנו בכוח לחוף. האנשים באוניה החליטו להקשות על החיילים הבריטים, והורידו את מדרגות העץ בהם היינו עולים לסיפון. אבל הבריטים הביאו אתם גרם מדרגות אחר והורידו אותו עד לרצפת המחסן בו היינו. לאחר מכן החלו להעלות את הגברים שבינינו אחד אחד למעלה. האנשים היו נשכבים ומתנגדים לכך, וכל איש היה נישא ע"י 4 חיילים למעלה. זכור לי במיוחד נער אחד ממכרינו, בחור חסון אבל פגוע ראש בשואה, שהתנגדותו השאירה בי רושם בל יימחה. הוא תקע את ראשו בין שלבי המדרגות ונאחז בהם בידיו. בדי עמל עלה בידי החיילים לנתק אותו ולהעלות שלב אחד ושם הוא חזר על מעשה זה. כך לקח להם זמו רב להעלות אותו עד למעלה. כל זה נגע בי עמוקות, בכיתי כל הזמן והפסקתי רק כשעלינו למעלה.

לאחר הורדת כל המעפילים (משלוש אניות הגרוש), העמיסו אותנו על רכבות עם חלונות מסורגים, וחיילים רבים עמדו לאורך הדרך בה נסענו. לאחר מכן העבירו אותנו למשאיות,  ובהן הובאנו למחנות עקורים. המחנה הראשון בו היינו נקרא מחנה פפנדורף. החיים במחנה זה לא היו קלים, אנחנו גרנו באוהלים, כאשר לשרותים נצרכנו ללכת החוצה מרחק לא קטן. כך גם לאכל. המעפילים התארגנו כך שהתאפשר לנוער ולילדים ללמד, היו שיעורים בעברית ובנושאים נוספים. בהמשך התארגנו הפגנות נגד האנגלים. זכורה לי הפגנה אחת בה אבי (סבא רבא של נכדי האהוב אמיתי, והנכדים האחרים) נאם ביידיש, את הנאום המרכזי בהפגנה זו.

לאחר תקופה מסויימת, הועברנו למחנות אחרים בהם התנאים היו טובים בהרבה. המחנה השני שהיינו בו נקרא אמדן. במחנה זה היתה מנהיגות עצמית של המעפילים, ואבי חיים היה חבר במזכירות המחנה ששמשה כעין מנהיגות. לאחר זמן הועברו למחנה שלישי, ברגן בלזן, שם בעת המלחמה היה מחנה השמדה ידוע לשמצה. אנחנו התגוררנו לא באתר מחנה ההשמדה אלא במקום אחר, בו היו בתים נוחים והתנאים הכללים היו טובים. במחנה זה שמש אבי כמפקד המשטרה היהודית, שהיתה אחראית על הסדר והחוק במחנה. לאחר קום המדינה, הורשו כל המעפילים לנסוע לאשר רצו. אנו עלינו ארצה בשנת 1949. תחילה היינו במעברה ליד פרדס חנה, ולאחר מכן הגענו לכפר סבא. הייתי אז בן תשע, וכבר ידעתי לדבר ולקרא עברית והתחלתי ללמוד בבית ספר עברי במולדת.

חוייה ישראלית של סבא ואמיתי

המשפחה שלנו מטיילת המון בארץ. החוויה הגדולה והישראלית ביותר לדעתנו הייתה סנפלינג במערת קשת. מערת קשת נמצאת בצפון הארץ ליד גבול לבנון.

מערת קשת היא לא ממש מערה, אלא היא הייתה מערה לפני הרבה מאוד שנים, בשלב מסוים כל התקרה קרסה פרט לקטע אחד שנשאר כמו גשר. כיום מנצלים את הצורה הזאת לסנפלינג. כל המשפחה שלנו עשתה סנפלינג אבל אמיתי וסבא שברו שיא (לפחות למקום הזה) הבן אדם הכי צעיר שעשה סנפלינג (אמיתי בן 9) והאיש הכי מבוגר שעשה סנפלינג (סבא בן 75).

הזוית האישית

אמיתי: נהניתי לכתוב את הסיפור של סבא ועל הדרך למדתי עוד על סיפור אקסודוס.

סבא: הייתה לי חוויה מיוחדת לשבת עם נכדי האהוב אמיתי וביחד לשחזר את סיפור העפלה שלי באנייה אקסודוס. בנוסף לספר על הטיול שלנו במערת קשת.