מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של משפחת המורים

יום הולדת של איתי 23.7.2017 בבית בגדרה
אני בת 4 שנת 1976
חיי ילדה יהודייה בגלות, איך שמרתי על היהדות ועל הגאווה להיות יהודייה בארץ לא יהודית, על ערכים משפחתיים ואהבת האדם.

נולדתי בשנת 1972, ילדת זקונים שנולדה למשפחה של מורים, שניהם יהודים. אני הילדה השלישית במשפחה, יש לי אח ואחות. נולדתי בבית. חודש הייתי בלי שם, אמא שלי חלתה והיתה לה דלקת ולא היה זמן לחפש לי שם. לאחר שהיא הבריאה, חברה של אמא שלי, מאוד אהבה את השם "אנג'לה" והציע את השם הזה ואמא שלי אהבה אותו וככה קראו לי  בשם "אנג'לה".

כל הילדות שלי הייתי ילדה מאוד שמחה ועד גיל 7 לא ממש ייחסתי חשיבות לכך שאני יהודייה, למעשה לא שאלו אותי אף פעם. בכיתה א' בביה"ס  היסודי, נכנסה מורה לכיתה והתחילה לשאול לפי הרשימה איזה דתות בכיתה יש בכיתה וכמה מכל דת. את הדת של "יהודייה" לא אמרו , אמרו  "דתות אחרות" כמה יש, ואז התחלתי להבין שהדת שלי, כנראה היא משהו שלא אומרים בקול ומאוד פחדתי עד הפעם הבאה, ששוב יישאלו אותי מה הדת שלי.

הבנתי שזאת לא גאווה גדולה להיות יהודייה ורצוי אפילו להסתיר זאת. למרות, שאבא שלי ז"ל היה מלמד באותו בית הספר,  החוויה שלי כילדה  היתה לא קלה לגבי היהדות שלי.

באותה תקופה, כבר היתה לנו משפחה שגרה בארה"ב ובישראל (סבתא שלי ודודה שלי עם משפחתה מצד אימי) והיה לי אסור לספר למישהו שיש משפחה שם. בתור ילדה בת 7, היה לא קל לשמור זאת מפני החברים.

ילד אחד ראה מעטפה שהיתה רשומה על שמינו מארה"ב  וזכר שהיתה רשומה בו הכתובת שלי, הוא אמר לי "יש לכם משפחה בארה"ב"?  בפחד גדול  עניתי לו "לא מה פתאום, זאת טעות"… רצתי הביתה אחרי ביה"ס וסיפרתי לאמא שלי נרגשת ומפחדת שהוא גילה וזה אסור.

ככה הבנתי עוד יותר שאני שונה, להיות יהודייה בארץ לא יהודית, זה שונה ואולי לא הכי טוב.

למעשה, כבר בגיל 4 זכור לי סיפור שאני ואחי (אז היה בן 14), חזרנו מהגן שלי ובדרך שני בחורים עצרו אותנו ורצו להרביץ לאחי בגלל שהוא יהודי.  פחדתי מאוד ובכיתי ובזכות הבכי שלי, הם פחדו מאוד וברחו. הפחד הזה  ליווה אותי גם הלאה בהמשך החיים בבריה"מ.

הקושי הזה שאני לא יכולה לשתף את החברים שלי בחוויות שלי כילדה יהודייה, בחוויות שלי שיש לי משפחה בארה"ב ובישראל וכמה שאני מתרגשת מכך, להיות תמיד עם ההרגשה שאני צריכה להיות זהירה במה שאני משתפת.

היתה לי ילדות שמחה ומאושרת, גדלתי במשפחה מאוד חמה, דואגת ואוהבת. ההורים שלי, יעקב ואסיה ז"ל, היו אנשים שאהבו מאוד לתת ולארח, אהבת האדם היתה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם.

בגיל 6, ההורים שלי הבחינו שיש לי שמיעה מוסיקלית מאוד טובה ואני צריכה ללמוד בביה"ס למוסיקה וככה התחלתי ללמוד בביה"ס למוסיקה וניגנתי על פסנתר.

באותה תקופה, עברנו לגור בבית קצת יותר גדול,  מדירת שני חדרים מאוד קטנה ל- 5 נפשות, עברנו לדירת שלושה חדרים והייתי מאוד מאוד שמחה שסוף סוף יש לנו בית מרווח, בשכונה חדשה, קרוב לבית הספר, עדיין לא היה לי חדר לבד לעצמי, אבל בכל זאת הייתי שמחה.

הקשר שלי עם האחים שלי היה קשר מאוד אוהב, קיבלתי המון אהבה וחום מהאחים ומההורים שלי. קשר קרוב ומיוחד, תמיד הרגשתי עטופה בדאגה שלהם, באכפתיות.

בגיל 7, התחלתי ללמוד בכיתה א' בביה"ס היסודי ובמקביל גם בכיתה א' בביה"ס למוסיקה. למדתי נגינה על פסנתר,  שירה במקהלה  וגם את תולדות המוסיקה והתווים המוסיקליים.

בכיתה א', המחנכת שלי בביה"ס היסודי גילתה את הכישורים שלי במשחק וגם כישורי הקריאה שלי בדקלום. היה לי זיכרון פנומנלי וככה הגעתי לתחרות דקלומים בכיתות א' עד ג' 3 שנים רצוף וזכיתי במקום הראשון.

שיחקתי בשתי הצגות בבית הספר והמחנכת שלי (נינה) מאוד התרשמה ממני  ורצתה שאמשיך עוד לשחק, אך לצערי אמא שלי ז"ל לא ראתה חשיבות בכך ולא הסכימה שאמשיך, שום שכנועים של המחנכת שלי לא עזרו ואני לא העזתי לבקש ולעמוד על כך. למעשה לא ידעתי אם אני רוצה לשחק או לא.

בבית ספר למוסיקה, השתתפתי בהופעות נגינה על פסנתר בשתי ידיים וגם לפעמים נגינה על ארבעה ידיים עם המורה שלי. הוריי ואחיי השתתפו תמיד בהופעות שלי והיו מאוד גאים לראות ולשמוע את ההישגים שלי הייתי ילדת "פלפל", חרוצה מאוד, מהירה בחשיבה ומאוד זריזה במשימות לא הרגשתי חכמה, וגם לא יפה, אבל תמיד ידעתי שאני מיוחדת.  הייתי רגישה ופגיעה מאוד ויחד עם זאת  מאוד נבונה ובוגרת.

בגיל 8 הייתי ילדת טומבוי, שיחקתי את כל המשחקים של הבנים, לא אהבתי בובות, היתה לי רק בובה אחת מאוד פשוטה. הייתי  חרוצה ואנרגטית  ואהבתי לרוץ  ולכן המשחקים של הבנים  כמו לרוץ, לתפוס אחד את השנייה, מחבואים, כדור יד,  לטפס בכל מיני מקומות – לפעמים מסוכנים.

בגילאי 9-10, הייתי צופה באמא שלי סורגת ותופרת וזה מאוד סקרן אותי, הייתי יכולה לשבת שעות ולהתבונן בה. החלטתי שגם אני רוצה לתפור ולסרוג כמו אמא. פניתי לאמא שלי והיא לימדה אותי לסרוג. סרגתי לבובה שלי כובע וצעיף והייתי שמחה וגאה בעצמי על ההצלחה. רציתי לתפור ואמא אמרה לי, תתחילי ללמוד בחוג לתפירה את היסודות ורק אז אני יכולה להרשות לך לעבוד על מכונת התפירה שלנו, היות והיא מאוד יקרה ועדינה צריך לדעת איך לעבוד עליה. בגיל 11,  התחלתי ללמוד בחוג לתפירה, תפרתי לעצמי מכנסיים וכמה סטים של בגדים נוספים כמו  חצאיות, חולצות, שמלות. אהבתי לתפור בגדים מורכבים, אהבתי מאוד ליצור ולתפור משהו שהוא שונה ומיוחד, למרות המורכבות שלו. לבשתי בגאווה גדולה את הבגדים שתפרתי לעצמי, הם היו מאוד אופנתיים וגם היצירה שלי.

אמא שלי ז"ל לא אמרה לי כמה היא גאווה בי על כך, אבל תמיד ראיתי במבט שלה אהבה וגאווה, היא לא היתה מופתעת בכלל מהכישורים שלי, כנראה שכבר אז ידעה שאני מוכשרת. בביה"ס היסודי, למדתי  טוב, לא היו לי שאיפות להיות תלמידה מצטיינת, לא שאפתי לכך. הייתי עושה שיעורים מהר מאוד, כי לא היתה סבלנות לשבת כמה שעות על הכנת השיעורים, הם לא היו מעניינים לי. כאשר למדנו היסטוריה, זה היה רחוק ממני, כיוון שכל הלמידה הייתה על ההיסטוריה של בריה"מ ולא של העם שלי, לכן לא אהבתי במיוחד את המקצוע הזה.

כל שנות הילדות שלי מאוד אהבתי להתארח בחגים היהודיים אצל הדוד שלי – האח הבכור של אבא שלי, היינו מתאספים כל המשפחה, האחים והאחיות והילדים שלהם, שרים שירים של החגים, מברכים ואוכלים ממאכלי החג. היינו מאוד מקפידים על הכשרות ועל המסורת היהודית. הכי אהבתי להיות שם בהכנות לחג הפסח, כמה משפחות היינו מתארגנים ומכינים ביחד מצות עבודת יד, מכשירים בשר ועופות. את המצות היינו מכינים בשלבים, והדודה היתה שמה את הבצק של המצה על כרית כזאת מיוחדת ומדביקה על הדפנות של הטבון. כשהיה מוכן היו שמים על מגש מיוחד כזה, לכל משפחה נספר כמות מסוימת של מצות. בליל הסדר, שרנו שירים, כל אחד בתורו… האווירה היתה מיוחדת והרגשת החג היתה בשיאה.

במהלך שנות ילדותי, תמיד שמעתי סיפורים על סבא שלי ז"ל,  סבא מרדכי,  שנהרג במלחמת העולם השנייה. על סיפורי גבורה שלו, הוא היה אבא של אמא שלי,  אמא גדלה בלי אבא מגיל 4. אפשר להגיד שלא הכירה אותו כמעט ובכל זאת היתה תמיד מספרת עליו בהמון כבוד, אהבה וגאווה. היו שמורים לנו המכתבים שלו לסבתא ז"ל, מכתבים ששלח מהמלחמה, כמה מרגש היה לקרוא את שנכתב בהם, כמה אהבה ודאגה למשפחתו, כבוד ואהבה לרעייתו, ממש כמו בסרטים, אהבה טהורה ומיוחדת. ככה ידעתי על  סבא שלי מרדכי, מהסיפורים והתמונות והתחושה היתה כאילו שהכרתי אותו.

מהצד של אבא שלי, סבא שלום וסבתא בת שבע לא הכרתי, הייתי בת שנה וחצי כאשר שניהם נפטרו יום אחרי יום, בדומה לאמא שלי, גם אבא שלי תמיד סיפר עליהם בגאווה גדולה, הרגשתי שכאילו הכרתי גם אותם. הסבתא מצד אמא שלי – אמא של אמא ז"ל, סבתא סוניה עלתה לארץ, כאשר הייתי בת שנה וחצי  וככה גדלתי בלי סבים וסבתות.

כשהייתי בת 12, ההורים שלי החליטו לרשום אותי למחנה קיץ במקום מאוד רחוק מהבית, שנמצא ליד הים. השם של המחנה "עולג קאשבואי", המחנה היה חודשיים, כששמעתי התנגדתי מאוד וההורים שכנעו אותי שזה מחנה מיוחד ולא כל אחד זוכה להיות בו, היה צריך קשרים ופרוטקציה להשיג הרשמה למחנה הזה.

בגלל שהייתי חולה הרבה בצינונים וכאבי גרון  ומתקררת, אמא שלי אמרה שזה מקום מיוחד כמו כפר נופש ליד הים ואמור לחזק את המערכת החיסונית שלי.

ביקשתי שאבא ילווה אותי עד המקום, נסענו עם קבוצה של עוד 30 ילדים בכל מיני גילאים, טסנו בשני מטוסים, מהעיר שלי נבואי לטשקנט ומטשקנט ל"עולג קאשבוי". המחשבה של להיות רחוקה מהבית חודשיים, בלי יכולת לתקשר בטלפון, רק לכתוב מכתבים, לבד, היתה לא פשוטה עבורי.

בכיתי מאוד מאוד ולא רציתי שאבא יעזוב אותי שם. הייתי כותבת מכתבים להורים שלי ולאחים שלי והם שלחו לי חזרה. חיכיתי למכתבים האלה בכיליון עיניים כמו אוויר לנשימה.

יום אחד, היה איזה קושי ורשמתי מכתב לאמא שלי ובמכתב רשמתי "הגויים כאן עושים ככה ועושים ככה", את המכתב שמתי במגירה לפני ששלחתי לאמא, לא לקחתי בחשבון שמישהו יכול לקרוא אותו, כי הוא אישי שלי. התגעגעתי מאוד לבית, להורים, לאחים. לא יודעת למה לא עלתה האופציה להחזיר אותי הביתה ולמה אני צריכה להמשיך לסבול שם (בתחושה שלי). כאשר חזרתי הביתה היתה אווירה של דאגה, בזמן שהייתי במחנה,  היו כל מיני התמודדויות של אמא שלי בענייני בריאות מתברר ולא הייתי ערה לכך. לאחר שבוע, קיבלנו מכתב אנונימי, שבו מישהו מהמחנה שלי, רשם לי כל מיני דברים על כך שאני יהודייה ואיך אני העזתי להתלונן על גויים במחנה וכל מיני איומים. נבהלתי מאוד, ההורים שלי הופתעו, אך לא פחדו ולא עשו עם זה שום דבר.

בגיל  16, ביקרתי עם אמא שלי בישראל בפעם הראשונה ומיד התאהבתי בארץ הזאת, הארץ שלי, שאני יכולה להרגיש חופשיה להגיד שאני יהודייה, לא להסתיר, להיות מי שאני ומה שאני לחגוג את החגים היהודיים בלי להסתיר ובלי להרגיש אי נוחות, ליהנות  מהיהדות, ללמוד עוד על העם שלי, על המורשת שלנו.

וככה בגיל 18 כמעט עלינו לארץ אני וההורים שלי, אחי ומשפחתו. אחותי נשארה בבריה"מ וכעבור כמה שנים נסעה עם משפחתה לארה"ב. העלייה לארץ ישראל היתה מאוד מרגשת, לקח לנו כמעט שבוע וחצי להגיע בטיסות, רכבות ואוטובוסים התחלנו את החיים מאפס, ארץ חדשה, תרבות אחרת, אנשים אחרים.

התחלנו ללמוד עברית באולפן ומיד אהבתי את השפה המיוחדת הזאת. ההורים שלי, שניהם היו מורים למתמטיקה עם ניסיון של הרבה שנים והמון ידע, לצערם לא יכלו לעבוד במקצוע שלהם בגלל המוגבלות של השפה, היה  להם מאוד קשה עם זה ושניהם נאלצו לחפש כל עבודה שיש על מנת לפרנס משפחה ולשרוד. מעולם לא שמעתי את הוריי מקטרים כמה קשה להם, הם המשיכו להיות אופטימיים ולהתקדם.

אני כנערה בוגרת התחלתי להשתלב בחברה הישראלית, מלאה בגאווה לחיות בארץ שלי ולא להתבייש ולא לפחד שאני יהודייה. התחלתי ללמוד באוניברסיטה "מכינת עולים" לסטודנטים. בבית היה מחסור בכסף ולכן החלטתי לצאת לעבוד ולעזור להורים. בגלל שההורים לא ידעו טוב עברית, תמכתי בהם וליוויתי אותם בתרגום של מסמכים ועוד….

בגיל 19-20, החלטתי שאני רוצה ללמוד משהו, מקצוע כלשהו ועברתי מבחן פסיכומטרי באוניברסיטה. לצערי לא קיבלתי מספיק נקודות להתקבל ללימודי מקצוע "אחות". ויתרתי על הלימודים באוניברסיטה והתחלתי לחפש כיווני לימוד חדשים.

תוך כדי העבודה למדתי כל מיני קורסים מקצועיים כמו: מזכירה בכירה, אנגלית מדוברת ועוד… סוף סוף היה לי מקצוע ומצאתי עבודה מסודרת במשרד. התחלתי לעבוד בתחום היבוא והיצוא והמשכתי לעבוד בתחום הזה במשך 22 שנים.

בגיל 24 החלטתי לנסוע לארצות הברית לאחות.י חייתי ועבדתי שם במשך חצי שנה. זאת הייתה חוויה מיוחדת בשבילי ויחד עם זאת חזרה אליי שוב תחושה מה זה לחיות עבור היהודים בארץ זרה.

לא הרגשתי שם שייכת. חזרתי לארץ מצאתי עבודה והמשכתי בחיים שלי. בגיל 27 הכרתי את בעלי ובגיל 28 התחתנו. גרנו אצל ההורים שלי במשך שנה וחצי, קנינו את בית הראשון שלנו דירת שלושת חדרים ברמלה  בשכונת קריית מנחם, בנין ליד ההורים שלי  ואחרי זמן קצר נולדה הבת הבכורה שלי, כשהייתי בת 30. היתה התרגשות ושמחה גדולה בבית.

חודש וחצי אחרי הלידה, לאמא שלי ז"ל גילו את מחלת הסרטן והיה לה גידול בראש. אחרי שנה אמא ז"ל נפטרה. היה לי מאוד קשה, כי הייתי מאוד קשורה אליה, אבל ידעתי שהחיים ממשיכים ויש לנו תינוקת לגדל ואחריות עליה. אחרי 4 שנים בגיל 35 ילדתי את הבן שלי, איתי. שמחנו והתרגשנו מאוד. לפני לידת בני, לאבא שלי ז"ל, גילו את מחלת הסרטן בפעם הרביעית והפעם גידול במעי הגס, עבר ניתוח וטיפולים כימיים. אבא היה הסנדק של הבן שלי.

מכרנו את הבית והחלטנו לקנות בית יותר מרווח וגדול, נשארנו באותה שכונה ברמלה (שכונת קריית מנחם).

לאחר שנתיים, לאבא שלי גילו גרורות בכבד, הבנתי מהרופאים שהמצב שלו לא הכי אופטימי. הידיעה גרמה לי לטלטלה שאני עלולה לאבד הורה נוסף והקשה עליי מאוד להיות שמחה ואופטימית.

הבת שלי היתה בת 7 והבן שלי בן שנתיים, החלטתי שאני לא עוזבת את אבא שלי עם ההתמודדות בפעם הרביעית עם מחלת הסרטן ואני לוקחת על עצמי את הליווי הצמוד לרופאים, טיפולים כימיים וככה זה נמשך כמעט שלוש שנים, תוך כדי שניהלתי חיי משפחה, עבדתי במשרה מלאה והייתי אמא ורעיה.

כשהייתי בת 40 אבא שלי נפטר. המוות שלו הכה בי קשות, חוויתי טראומה והתחלתי לחפש תשובות למה שקורה לי. היה לי ממש קשה להשלים עם המוות שלו, התחלתי להתפתח רוחנית, לחפש דרכים ללמוד ולטפל בעצמי.

התחלתי ללמוד ב"מכון אדלר" הנחיית קבוצות הורים, היה לי חשוב להיות אמא טובה.

לאחר שנה, הבנתי שאני רוצה משהו יותר עמוק וככה הגעתי לתחום  של NLP ודמיון מודרך למעשה הלכתי ללמוד על מנת לחפש תשובות, לטראומה שלי, תוך כדי הלימודים בשנה הראשונה, עברתי תהליך ריפוי מדהים, כמו לקלף קליפה ועוד קליפה ואז הבנתי במסגרת הסטאז' שיש לי כישורים טיפוליים רבים ואני יכולה לכוון ולהנחות אנשים לשינויים בחיים.

המשכתי ללמוד שנה נוספת ואז כבר הייתי מנחה מוסמכת ל- נ.ל.פ ודמיון מודרך, סחבתי אחרי את כל המשפחה. היתה בי אמונה שאם אני חוויתי ריפוי ושינוי וזה שינה לי את החיים,  אני רוצה להעניק למשפחה האישית שלי את המתנה הזאת.

החיבור לשורשים המשפחתיים, לערכים שלי, להבנה של מה חשוב ומה תפל, חיברו אותי עוד יותר לשורשים היהודיים שלי.

המשכתי ללמוד שנה שלישית והוסמכתי לדרגת ה- NLP TRAINER. זאת הדרגה הכי גבוהה ל- NLP  בארץ, דרגה שמאפשרת ללמד קורסים וסדנאות וללוות אנשים בתהליכים קבוצתיים בנוסף לפרטניים. למעשה הגעתי לשורש של החלום שיהיה לי מגיל 16, להיות מורה.

פתחתי לקליניקה וכיום אני בשיא ההתפתחות הרוחנית שלי כמטפלת, כאדם, כאישה ואמא לילדים, כבת לשני הורים שכבר לא בחיים, אבל בטוח היו גאים בי, כאחות לשני אחים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

nlp
ניתוב לשוני פיזיולוגי , שזה אומר שאנחנו יכולים לשלוט דרך התת מודע שלנו במחשבות , רגשות והתנהגות שלנו.

ציטוטים

”בגיל 8 הייתי ילדת טום-בוי “

הקשר הרב דורי