מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בשנת 1940, תקופה שבה המדינה עדיין לא קמה, השלטון היה ביד האנגלים, ובין הערבים והיהודים לא היתה אהבה גדולה. הורי הגיעו לארץ ב-1936, המצב הכלכלי בארץ היה קשה. לא היתה עבודה, תנאי המגורים היו קשים, גרנו בחדר עם מקלחת ומטבח משותפים ליתר השכנים, בקושי אפשר היה להשיג עבודה, אבא שלי עבד בתור פועל במפעל, אמא שלי היתה עוזרת בית. היות והורי הגיעו לארץ ללא נכסים או כסף. המצב היה פשוט קשה. בכיתה א' למדתי בבית ספר דתי כיוון שלא היה מקום אחר, הכיתה האחרונה בה למדתי היתה כיתה ד' היות והורי החליטו לעבור ולגור במושב נבטים ליד באר שבע. למעשה נותקתי מהסביבה העירונית שלי כולל חברים, והגעתי למושב נידח באמצע המדבר. הבעיות העיקריות היו בעניין החינוך. השנה היתה 1949, בבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה, היה בית ספר שהורכב מכיתה אחת, מורה אחד, לתלמידים מא' עד ח'. לא הייתה תחבורה צהובה כמו היום אשר היא מסיעה תלמידים לבית ספר, אלא הייתי יוצא בשעה 6 בבוקר, על גבי טרקטור ועגלה שנסעו לבאר שבע להביא אוכל ואספקה של דברים אחרים למושב.

 

בחזרה הביתה, הייתי הולך ברגל, מרחק של כ-11 ק"מ, מבאר שבע, עד מושב נבטים. מצב זה לא היה יכול להימשך זמן רב כי הוא ממש היה בלתי מעשי. ואז בעזרת "עליית הנוער", סידרו לי מקום במשפחה אומנת במושב כפר חיים בשרון. לא ליקקתי שם דבש. העבידו אותי ביחס לגילי (בן 10). עבדתי בלול, ליכשתי עשבים בחלקת הירקות, ולא התייחסו אלי יפה. ובאותו זמן היתה בארץ "תקופת הצנע" והיה חסר מזון ואני הייתי בהעדפה האחרונה. גם מצב זה הופסק כעבור שנה, ושוב בעזרת "עליית הנוער", התקבלתי לפנימיית נוער בקיבוץ מעלה החמישה (למעשה היינו ילדי חוץ, שילדי הקיבוץ לא קיבלו בעין יפה), רק ללימודים, עבדנו מספר שעות ביום בגינות לגידול פרחים, שם קטפנו פרחים שונים, במטעים, שם קטפנו פירות כמו, אפרסקים, דובדבנים. בנוסף עבודות שיפור פני הקיבוץ, שכללה חציבת סלעים וניקוי שטח. רוב הילדים שהיו בפנימייה, היו עולים חדשים מעירק, שלמדו בעיקר עברית, ואני הסתובבתי בשדות וביערות, עסקתי באיסוף עתיקות ומאובנים, ולמעשה לא למדתי את מקצועות הלימוד הנלמדים בבית ספר. מה שתיארתי, למעשה קבע את גורלי  ו"ההשכלה" שלי היא 8 שנות לימוד.  

 

 

בשנת 1959, חליתי ועברתי התקף לב, לאחר שחזרתי מבית החולים, התעוררה בעיה לגבי תעסוקה ופרנסה, היה אסור לי להתאמץ, או לעבוד בעבודה קשה. חיפשתי כל מיני תעסוקות שיתאימו למצבי. יום אחד חבר סיפר לי שהוא למד לייצר גבינה בקורס מטעם משרד החקלאות. הוא הציע לי ללמוד ייצור גבינה. הקורס הקנה ידע מועט בלבד ואני תוך כדי העבודה על ידי "ניסוי וטעייה" למדתי לייצר גבינה בסיסית, התחלתי בקטן, בחדר קטן, הייתי נוסע להביא חלב ממושב שכן, לייצר גבינה ששמה "גבינה צפתית", נוסע למחרת לנתניה ומוכר את הגבינה למעדנייה.

 

לאט לאט למדתי והתפתחתי והתמחיתי בגבינות אותם אוכלים התושבים הרוסיים של המדינה. התאמתי את סוגי הגבינה השונים לטעם שנהוג אצלם. התחלתי לקבל פרסום בין התושבים, וכמויות הגבינה עלו בצורה משמעותית. עקב הדרישה לגבינה, בניתי מחלבה, השקעתי בציוד שצריך לצורך הייצור, והמשכתי להתפתח. לפני 3 שנים, בניתי מחלבה חדשה, גדולה, ומפותחת וכיום אני מייצר 30 טון גבינה בחודש. אני מעסיק שבעה עובדים, יש לי שתי משאיות שלי שמחלקות סחורה, ועוד חמישה משווקים פרטיים. תודה לאל, יש לי שם טוב בשוק, וכולם אומרים שהגבינה שאני מייצר היא הטובה בארץ, גם המתחרים שלי, אומרים שאי אפשר להתחרות נגדי. למחלבה שלי קוראים "גבינות יובל בע"מ" והיא נמצאת בנחלה שלי במושב גן יאשיה.אנחנו מפתחים כל הזמן מוצרים חדשים, ועוד היד נטויה.

התגייסתי, בשנת 1958. משך השירות היה אז שנתיים וחצי. כשהתגייסתי, הגובה שלי היה 1.74 והמשקל שלי היה 54 קילו בגיל 18. בגלל זה, קיבלתי סעיף, כ.ק.1, וקיבלתי פטור מנשיאת משקל כבד על הגב. בטירונות היינו בבסיס ליד ניצנים בדרום, שם התאמנו בלימוד מקצועות הצבא. באיזור ההוא, היו בעבר כפרים ערביים, שברחו מהמקום, במזמן מלחמת השחרור. הם השאירו מאחוריהם מטעים וכרמים, ומאוד נהנינו מהענבים ומהתאנים. בגמר הטירונות מיינו אותי להיות אלחוטן- קשר. למדנו להפעיל את מכשירי האלחוט השונים, את כל נוהלי הקשר ולמדנו גם להתקשר בשפת מורס, בה התנהלה התקשורת העיקרית. שידור מברק, נעשה בחמישיות.

 

תשע"ו