מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעמק בית שאן בכפר ששמו בית יוסף. היינו שני הורים ושלושה ילדים. הכפר נוסד לפני 80 שנה. גרנו בתנאים מאוד קשים ללא חשמל ומים במשורה שנשאבו מהירדן, מדי פעם הערבים היו מפוצצים את המשאבה וגורמים למחסור במים.

מזג האוויר באיזור הכפר היה חם מאוד! בימים ההם לא היו מזגנים ומאווררים ואמא שלי הייתה שופכת מים על הרצפה כדי לקרר את האוויר. נולדתי בשנת  1941 וגדלתי במשק חקלאי עם פרות, תרנגולות, פרדה ועיקר הגידולים היו עגבניות.

הורי, חיה וישראל היו חלוצים בארץ ישראל והגיעו לארץ בשנת 1932 מאוקראינה. הם עבדו קשה מאוד כדי להיות חקלאים ולהתפרנס מכך. את סבא וסבתא שלי לא הכרתי מכיוון שהם נספו בשואה.

סיפור ילדות שאני זוכר היה כשהייתי בן 3 או 4 הלכתי לשדה ונעלמתי. כל הכפר חיפש אותי כי הגעתי עד לירדן, לבסוף אמי מצאה אותי.

כאשר הייתי בן שבע פרצה מלחמת השחרור וכוחות גדולים של הצבא הירדני והעיראקי תקפו את הכפר. בתחילה ישנו בבית הביטחון במרכז הכפר, ערב אחד באו 2 משאיות והוציאו את הנשים והילדים מהכפר והגברים נשארו להגן על המקום.

 הוריי

בזמן שנלחמו בכפר, הפכנו לפליטים ונדדנו בין הישובים במרכז הארץ, אמא, אחותי הצעירה ואני. לבסוף, קיבלנו דירה בחיפה בשכונת הגרמנים ובה גרנו בסלון 4 משפחות עם מטבח משותף ושירותים משותפים. הזמנים היו לא קלים, אך אנחנו כילדים טיילנו בהר הכרמל וקטפנו רקפות. כמובן, דאגנו לאבא שלנו שנשאר בכפר.

בית הביטחון בבית יוסף

בתום המלחמה בית יוסף נהרסה לחלוטין והוריי עברו לגור בכפר מעש ,ליד  פתח תקווה שם אני גר עד היום . למדתי בבית ספר "הס" בפתח תקווה. היינו הולכים לבית הספר ברגל כ- 2.5 ק"מ כל בוקר וחוזרים בצהריים. בכיתה ו' הוריי קנו לי אופניים ישנים איתם רכבתי לכל מקום.

לאחר יום הלימודים הייתי חוזר מבית הספר ועוזר להוריי במשק בו היו לנו פרות, פרדה ולול תרנגולות. גידלנו גם ירקות ופירות כגון: תות שדה, בוטנים, תירס, תפוחי אדמה ועוד… לבסוף נטענו על השדות פרדסים. אבי לימד אותי בגיל 10 לחלוב פרות ולחרוש בשדה, לזרוע ולשתול ירקות ופירות. העבודה במשק הייתה קשה, אך מעניינת.

בכפר הייתה פעילות חברתית של תנועת "הנוער העובד" היו טיולים בארץ ומחנות קיץ, מאוד נהניתי. בשגרה היינו מתאספים ובפעולות אלא היה מדריך וראש סניף.

המדריך היה "מרביץ" בנו תורה פוליטית וחברתית וכמובן את אהבת הארץ ובניינה. הקבוצה שלנו נקראה "החושלים" והיינו שובבים לא קטנים.

בגיל 14 הלכתי ללמוד בבית ספר חקלאי "עיינות" ליד נס ציונה. שם גרנו בתנאי פנימייה, למדנו חצי יום ועבדנו בחציו השני. חלמנו ללכת להגשמה כלומר להקים ישוב חדש בארץ. אני מרגיש שהייתי עד לתקומת המדינה, העלייה והקליטה עם כל הבעיות והצנע שהיו בארץ באותה התקופה.

בגיל 16 התחלתי לעבוד וללמוד מכונאות. עבדתי ביום במוסך של סולל בונה ולמדתי בערב בבית ספר מקצועי.

בגיל 18 התגייסתי לצבא וכשהשתחררתי שירתתי במילואים עד גיל 51. השתתפתי במלחמת ששת הימים בה נפצעתי ביד ולאחר מכן במלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. במשך השנים רוב שירות המילואים היה בסיני ובעזה, לא היה קל, אבל עשינו את העבודה ברצון.

באותה תקופה, רמת החיים בארץ הייתה יחסית נמוכה, אך במרוצת השנים היינו עדים להתפתחות הארץ. רמת החיים החלה לעלות, למרות המשברים השונים כגון: מיתון קשה, בעקבות ירידת ערך המטבע הישראלי, שנקרא אז לירה. הילדים לבשו אז בגדים פשוטים ואכלו בבית  שלא כמו היום שהם לבושים במותגים ואוכלים במסעדות.

בגרותי

סבתא מיכל למדה איתי בבית הספר העממי על שם משה הס בפתח תקווה ולאחר מכן נפרדו דרכינו.

לאחר שהתאלמנתי וגם סבתא מיכל התאלמנה נפגשו דרכינו ובנינו בית משותף עם כל הילדים והנכדים, היום אנחנו חיים ביחד מעל 30 שנה בכפר מעש ונהנים מכל הילדים, 20 הנכדים והנינים.

סבא יורם וסבתא מיכל

 סבא יורם, סבתא מיכל, בתי נעמה ובעלה רם ונכדתי מאיה

הזוית האישית

מאיה: הקשר הרב דורי הוא פרוייקט מאוד מעניין, בעיקר ברגע שאתה עם מישהו אהוב עלייך, סבא יורם שלי, יש לו סיפור חיים מאוד מעניין והיה לי מעולה.

סבא יורם: היה לי כייף עצום להשתתף בתכנית, נהניתי מכל רגע והיה לי מעניין עם מאיה המיוחדת.