מאגר סיפורי מורשת

העלייה של סבא אסף לארץ ישראל על רקע ההתרחשויות מאחורי הקלעים בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה באירן.

סבא מספר:

נולדתי בשנת 1945 בעיירה תיקב במחוז אזרבייג'ן שבצפון אירן, להורי יאיר (ברכס) וחורדה. משפחה ציונית שומרת מסורת במצב כלכלי טוב כמו מרבית האוכלוסייה היהודית באותה תקופה. ליהודים היה חופש כלכלי דתי ותרבותי. למעט בימי הרמדאן והחגים המוסלמים האחרים, בהם העדיפו לא לבלוט יותר מידי. אך מאחורי הקלעים, בקרב מנהיגי הקהילה התחושה הייתה שונה: הם שחוו את מאורעות מלחמת העולם השנייה, כאשר היו רחוקים מלהישלח למחנות בצפון אירן, וזה היה קורה אם השאה רזא שאה פהלווי שהיה מיודד עם הגרמנים, היה מסכים למעבר הצבא הגרמני דרך צפון אירן לרוסיה כפי שהתבקש. לכן ההנהגה היהודית קראה יותר לעומק את העוינות המוסוות סביבם וגברה עקב הקמתה של מדינת היהודים (אז כבר שלט באירן מוחמד רזא שאה פהלווי הבן. החל משנת 1944 ועד מהפכה האיסלמית של אייטולה חומיני בשנת 1979). סיפור עלייתנו קשור בטבורו למאורעות שבימי השאה הקודם.

הסיפור על ניסיון ההפיכה של שר המלחמה האירני בימי השאה הקודם (1941) בקנוניה עם השליחים הגרמנים שהיה מותנה בהקמת מחנות מיוחדים ליהודים בצפון אירן מעולם לא סופר. וזה הסיפור בקצרה, כפי ששמעתיו מפי אחי ירמיהו: התרחשויות שמאחורי הקלעים עוד בטרם כיבוש אירן בידי כוחות הברית (הבריטים והסובייטים) ככל הידוע לי סיפור זה לא סופר מעולם.

במקביל לדיונים בין הבריטים וכוחות ברית המועצות היו גם התרחשויות פנימיות באירן וכמו בהרבה מקרים בהיסטוריה היהודים מוצאים את עצמם מעורבים בצורה זו או אחרת בקורה סביבם: גב' מוראד היא אמו של חבר הפרלמנט היהודי אירני, אריה מורד (בימי השאה הקפידו שיהיה נציג יהודי בפרלמנט), שהייתה מבאי ביתו של השאה ומועסקת בארמון. מבחינה בפעילות של קבוצת פעילים בארמון הנראית לה מחתרתית. הקבוצה המונה בין השאר את שר המלחמה האירני, נציגים של הצבא הגרמני ואחרים. מחתרת זו תיכננה את המעבר של יחידות הצבא הגרמני בזמן המלחמה, דרך אירן לרוסיה (בניגוד למה שהשאה כבר סירב לגרמנים), מבלי לפגוע באירנים למעט בקשה צנועה: "הטיפול ביהודים" הכולל ריכוזם במחנות מיוחדים בצפון אירן.

גב' מוראד פונה ללא היסוס לבנה אריה חבר הפרלמנט ומספרת את כל הידוע לה על המחתרת. בהבחינה כי בנה חושש ומהסס לפעול, היא לוחצת עליו בטענה: "האם לא לעת הזאת הגעת למשרתך רמת הדרג… הרי אלה הם חיינו שלי של עמנו שעומדים מנגד…" (במקביל הדליפה את אשר ידעה לראשי הקהילה היהודית בטהרן, משם השמועה הגיעה לראשי הקהילה היהודית וגם לעיירה תיקב).

לאחר שאריה קלט את המצב, מיהר זה לארגן פגישה עם השליט רזאה שאה פהלווי הפרו-גרמני (לא דבר של מה בכך באותם ימים, אפילו לחבר פרלמנט) וגילה לאוזנו את דבר המחתרת. השאה לא מיהר לקנות את הסיפור. החליט תחילה לחקור היטב את הדבר, משום שהופתע לשמוע כי שר המלחמה בממשלתו מעורב בקנוניה המדוברת. מאוחר יותר, כשנודע לו (שוב באמצעות גב' מוראד) על מועד ישיבה של חברי המחתרת. השאה לקח עמו את אריה מוראד ועם המשמר המלכותי הפתיע את הנוכחים בישיבה… עד מהרה שר המלחמה מצא את עצמו על חבל התליה. הפתרון שנמצא לאחר מכן  בהשתתפות פעילה של יועצים יהודים היה לאפשר לצבא הרוסי לפלוש לשטחים בצפון אירן באופן "זמני" רק כדי לקדם את פני הגרמנים – ועד גמר המלחמה. (שטחים אלה מעולם לא חזרו לשליטת אירן).

אכן תוך 24 שעות אחרי שיחת הטלפון האדום בין השאה לסטלין, הצבא האדום שעט אל אירן מכיוון צפון מזרח (משהד, ראה מפה), שם חבר אל כוחות בנות הברית בעיקר הבריטי (בו הקצינים היו בריטים וחייליהם הודים). בהמשך הצבא הגרמני נתקע בשלג הקווקאזי, ללינגרד שוחררה מידי הצבא הגרמני. אירן שוחררה מהסכנה הגרמנית והיהודים בה גם. והשאר ידוע. לשאלתי את אחי המבוגר ירמיהו מדוע הורינו לא דיברו על זה, הוא ענה: "התביישו בזה, חששו על מה יגידו עלינו שהיינו כלואים במחנות… ?"

מנהיגי הקהילה היהודית בעיירה באותה תקופה כונו "חברי הועד". היו פועלים ומשתדלים למען הקהילה היהודית בסודיות, "כדי לא ליצור פאניקה בציבור".

לאחר הכרזת העצמאות בארץ ישראל, אבי יאיר ברכס הטיף לעלייה בכל הזדמנות ופורום אפשריים. בעיקר בבית הכנסת, משום שהוא ראה בעליה את הפתרונות לכל הבעיות הקיימות, אלו שנלחצו מהם כבר ואלו הצפויות בעתיד. בעיניו עצם הקמתה של המדינה היהודית היא נס המחייב עליה מידית ובכל דרך אפשרית. למרות האיסור על עלייה מצד השלטונות האירנים. היו רבים שצידדו ברעיון, אחרים חששו לאבד את רכושם ומעמדם שכאמור היה טוב וחייהם היו די נוחים. היו גם כאלה שלא האמינו שניתן להעלות את האוכלוסייה החלשה בעיירה – שלא היה לה את היכולת הכלכלית להגירה. כאן התגלתה גדולתה של האחריות והעזרה ההדדית שהייתה בקהילה סגורה זו. הוקמה ועדה מיוחדת לצורך העלייה שכונתה "חברה" שתפקידה היה לאסוף כספים מבעלי היכולת ולארגן עלייה כבודדים במטרה להעלות את כל הקהילה.

הפעילים ב"חברה" היו אברהם בנימין, יחיא חרירי, עובד בבא ואחרים שדאגו לתרום מכספם כדי לשלוח את כל החלשים בקהילה ובתחילה, בחורים שנשקפה להם סכנת גיוס חובה. מונו אנשים שילוו את העולים (במקרים שהיה צריך) לנקודות כינוס בטהרן, בבתי יהודים, בתי כנסת, ובסוף למחנה העולים "בהשתייה" (גן עדן) שהיה מנוהל ע"י אנשי הסוכנות היהודית. המחנה היה ממוקם… בבית קברות בטהרן  מוקף חומה גבוהה. כל התהליך היה בחשאיות גמורה. כל מהלך העלייה החצי בלתי חוקי התאפשר עקב אהדתו ליהודים של מוחמד רזא שאה פהלווי שירש את אביו בשנת 1944 כשהוא כבר מנוסה עקב מאורעות המלחמה שבה כוחות הברית (אנגליה ורוסיה) מנעו מהגרמנים לכבוש את אירן. המלך החדש הפנים לעומק את הלקח בתועלת של היועצים היהודים… והיה ידידותי מאד אליהם עד סוף משטרו עת המהפכה האיסלמית עם שובו של האייטולה חומייני לאירן מגלות בצרפת בשנת 1979.

אחרי הכרזתה של מדינת היהודים, הרצון בקרב היהודים לעלות היה רב. אך הקמת המדינה גם יצרה התנגדות בקרב השלטון לאפשר עלייה לארץ ישראל, משום שזה התפרש בקרב מדינות ערב כתמיכה במדינת היהודים. לכן היה צורך בפעולות מחתרתיות ושתדלנות רבה כדי לאפשר את העלייה.

במקביל, יהודי עירק סבלו מרדיפות קשות. חלקם נמלטו לאירן, אבל אלה היו עוצרים חלק מהם ומחזירים אותם לעירק. העירקים היו נחושים להרתיע מפני הבריחה, וכאות אזהרה תלו בכיכר העיר שישה יהודים שהוחזרו מאירן.

באותה עת, היה שליח עליה מארץ ישראל בשם ברוך דובדבני שתוארו הרשמי היה "שליח חינוך מטעם הג'ויינט" (הג'וינט, או בשמו המלא American Jewish Joint Distribution Committee,  הוא ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם).

דובדבני נשא דרכון אמריקאי שאפשר לו לנוע בחופשיות ולהגיע לחלונות הגבוהים ביתר קלות. לאחר מאמצים הגיע לפגישה חשאית עם השאה, כדי לבקש אישור שהייה זמני ליהודי עירק באירן. באותה הזדמנות ביקש גם לאפשר לקומץ יהודים מאירן להגר למדינת ישראל שזה עתה הוקמה. השאה לא התרשם במיוחד מדבריו והפקידים כבר סימנו לו על סיום הפגישה הקצרצרה. בצר לו ביקש דובדבני רק לברך את המלך בטרם צאתו. אז פתח ואמר: "אני מברך אותך, משום שהנך נצר לשושלת כורש שהוא שליחו של אלוהי ישראל. מאחל לך שכתרך יהיה כמו זה של כורש" (במסורת היהודית המלך כורש זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לישראל ולבנות בה את בית המקדש השני).

ברכה בלתי שגרתית זו מפי דובדבני, עוררה את סקרנותו של השאה, הוא האריך את זמן הפגישה. תוך התעניינות במקור הברכה, הביאו ספר תנ"ך באנגלית ובפרסית. אז דובדבני הצביע על הפסוק האחרון של ספר דברי הימים:  "כה אמר כורש, מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו, ה' אלוהיו עימו ויעל".

ואז השאה פנה לדובדבני ואמר: "עתה אני מבין היטב שאתה ישראלי ומה אתה מבקש. אני מבטיח לך שאנסה להעביר החלטה במג'לס (הפרלמנט) על הכרה במדינת ישראל וכינון יחסים בין המדינות… אכן מאוחר יותר כוננה שגרירות ישראלית בטהרן והיחסים בין המדינות היו טובים ונמשכו עד המהפכה של חומייני (1979).

העלייה עצמה התנהלה בצורה די מסודרת: למרות שמרבית המשפחות נאלצו להיפרד מכל נכסיהם, לארוז מזוודה לנפש ולעלות לאוטובוסים קטנים ומשאיות ולצאת באישון לילה בדרך לא דרך של מספר ימים לאותם נקודות ריכוז בטהרן. הצעירים שהיו עלולים להיות מעוקבים באמתלת החובה לשירות הצבאי האירני, נאלצו לברוח בעוד מועד ובתקווה לפגוש את משפחותיהם בטהרן או כבר בארץ ישראל. העוזבים נאלצו בין השאר להשאיר מאחור את בתיהם ורכושם, משום שהשמועה בקרב המקומיים כבר התפשטה שהיהודים עוזבים ואין מה למהר לקנות, (כי במילא הרכוש יישאר להם). היתרון בדבר היה שבגלל תאוות הרכוש לא התלוננו אצל השלטונות המרכזיים… כל הפעילות החשאית התנהלה בצורה מסודרת בזכות האמונה של הקהילה בהנהגה המקומית, ה"חברה" שיודעת מה היא עושה.

בקרב הקהילה המקומית היו גם מתנגדים, שחששו לגורלם, שמא המשלחים (מבריחים) בסתר יסגירו את היהודים או יפקירו אותם לנפשם באמצע הדרך לחסדי שודדים. לכן לעיתים היה צורך בליווי צמוד של אנשי הקהילה. אחרים חששו שמא יישארו מאחור. כך אחי ירמיהו מספר שבאחת האספות בבית הכנסת אבא שלנו, יאיר (ברכס) נתקל בהתנגדות של חלק מאנשי הקהילה שחששו שמא חברי ההנהגה יעלו את משפחותיהם וישאירו אותם מאחור. כתגובה קם והצביע על שני ילדים קטנים (יתומים מאב ואמם קשת יום) "עד ששני אלה ושכמותם לא יצאו את העיירה אני לא אעלה". אכן כך היה כל יהודי העיירה תיקב נשלחו לנקודות הכינוס בטהרן למעט כמה שהיגרו לערים האמדן, תבריז וטהרן. אני והורי עזבנו בין האחרונים את העיירה לאותו מחנה "בהשתייה" בפאתי טהרן.

הכל התנהל ע"פ רשימות אלפא-ביתיות שנשלחו מראש לחבר הפרלמנט היהודי מוסא קהאני (משה כהן) בטהרן. הוא אירגן את קבלת המהגרים במוסדות היהודים שם.

לפעילותו של הפרלמנטר קהאני קדמה פגישה חשאית של אבי יאיר שלקח איתו את בנו ירמיהו (שסיפר לי את כל הסיפור הזה) ואת בן דודנו עובדיה כמלווים. קהאני הביע חשש ממעורבותו האישית בעלייה הבלתי ליגאלית של  היהודים לישראל, ולכן קיים את הפגישה בחשאיות בחדר האחורי של בית המרקחת שהיה ברשותו בטהרן. אז אבא שלי, יאיר ביקש לצמצם את פעילותו רק על הקהילה היהודית בטהרן, כדי שזו תפתח את המוסדות היהודיים, בעיקר את בתי הכנסת כדי לשכן בהם את היהודים, עד שיתפנה להם מקום במחנה של הסוכנות היהודית שהיה מוגבל בשטחו וכאמור ממוקם בבית הקברות היהודי שם. לבסוף לאחר לחץ מתון של: "מי יודע אם לא לעת הזאת הגעת למעמדך הנוכחי…" הסכים בתנאי שמירת החשאיות גמורה… וכך היה. מידי שבוע היו מגיעים יהודים מעיירות וכפרים שונים אל אותם בתי כנסת ואצל משפחות יהודיות, כתחנת ביניים למחנה "בהשתייה" שהיה בפיקוח מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

הקהילה היהודית באירן לא הייתה גדולה במיוחד (ביחס לגלויות האחרות) מנתה קצת יותר משמונים אלף נפשות, היהודים נהנו מיחסים טובים עם שאר הקהילות (ובאירן יש הרבה מחוזות,  לאומים, עדות ושפות). לקראת ובמרוצת מלחמת העולם הראשונה היהודים התרכזו יותר בערים הגדולות כמו טהרן, המדן, שיראז, תבריז ומעטים גם בערים ועיירות קטנות יותר.

השמועה על ההסדר במחנה טרום עלייה "בהשתייה" שבטהרן, עשתה לה כנפיים ועם הזמן התדפקו על דלתות המחנה אלפי יהודים מכל רחבי אירן… הדבר יצר לחצים. חלק מהמשפחות נאלצו לשהות מחוץ לתחומי המחנה בתנאים קשים מאד. כל קבוצה הפעילה לחץ על התור לעלייה. ההמתנה לעלייה נמשכה לעיתים 6 – 8 חודשים. שליח העלייה מארץ ישראל דאג להסדרת האספקה וארגון התורים לעלייה.

לאנשים במחנה לא הייתה תעסוקה, לכן ארגנו פעילויות תרבות שונות למבוגרים ובתי ספר לילדים. הלימודים כללו את השפה העברית שבהמשך הייתה לעזר רב. לנערים הקימו תנועות נוער, הבולטת ביניהם הייתה "החלוץ" שם למדו שירה עברית (בליווי מפוחית פה) וריקודי הורה כדי לייצר הוואי "ישראלי" של אותה תקופה. בין המדריכים הישראלים  היה בחור בשם יונה כהן שמאוחר יותר היה "כתב פרלמנטרי" בכנסת ישראל למשך שנים רבות.

הגויים בטהרן שהיו מודעים למתרחש במחנה, לא ממש אהבו את כל הפעילות של היהודים שם. דבר שהביא להתנכלויות רבות. כתגובה אנשי המחנה הקימו מעין "סיירת" לשמירה לילית וסיורי יום. השלטונות היו מודעים לפעילות העלייה הבלתי לגאלית, אך נוח היה להם להעלים עין ודאגו שהדברים לא יפורסמו בתקשורת האירנית.

הסדרי העלייה כללו בדיקות רפואיות (חולים לא הורשו לעלות). אסרו לקחת ספרות פרסית. הותר לקחת בגדים וחפצים אישים עד 20 ק"ג למבוגר ו-15 ק"ג לילד. ביום העלייה לכבש המטוס העולים נבדקו שוב בדקדקנות ע"י הממונים היהודים שהיו אחראים בשדה התעופה שמא ייקחו עמם כסף, זהב ודברי ערך…

כעבור מספר שעות מההמראה כבר הייתה נחיתה בשדה התעופה בלוד (היום שדה תעופה בן גוריון). עם הירידה מכבש המטוס ההתרגשות הייתה רבה על שזכו לדרוך על אדמת ארץ ישראל, זה כלל כריעה ונשיקת האדמה של ארץ ישראל, שירה וריקודים.

עוד באותו יום הובלו העולים במשאיות למעברות כמו "שער העלייה" לרגלי הכרמל ליד חיפה, "פרדס חנה" ועוד מעברות רבות ברחבי הארץ. אני עם הורי נשלחנו למעברת "פרדס חנה". במעברה העולים שוכנו באוהלים עד למיונם ושליחתם למקומות קבע (חלקם נותרו במעברה חודשים רבים ואף שנים).

משפחתנו ומספר משפחות אחרות לא ראו בישיבתם במעברה את העתיד, עד מהרה התאגדו ובעזרת נציגי הסוכנות והפועל המזרחי. ירדו לנגב הצפוני והקימו ישוב חדש בשם "שיבולים" שם גדלתי עד לסיום בית הספר היסוד (כתה ו'). לאחר מכן למדתי בתיכון "מקווה ישראל", צבא ואוניברסיטה העברית. בהמשך שימשתי אגרונום במשרד החקלאות עד צאתי לגמלאות בתחילת שנת 2012.

הזוית האישית

הנכד ליעד: בעבודתנו יחד חוויתי עוד זמן איכות עם סבא, שזה הדבר הכי חשוב בתכנית לדעתי ורציתי לאחל לו שימשיך לספר לי סיפורים וכמובן כמו כל שאר האיחולים בריאות ואושר.

סבא אסף: במפגשים האלה עם הנכד שלי, גיליתי בו סקרנות ועניין שלא הכרתי קודם לכן. זו הייתה בהחלט הזדמנות להכיר זה את זה מזווית אחרת מזו הרגילה: של ענייני היום, אלא באמצעות הסיפור להכיר גם את השורשים ההיסטוריים של המשפחה המורחבת שאולי טוב שגם הדור הצעיר יכיר ויוקיר אותם.