מאגר סיפורי מורשת

יום שישי, ה-1 בספטמבר 1939 הגרמנים פלשו לפולין… "התבשרנו דרך הרדיו, שכוחות גרמניה עברו את גבול גרמניה-פולין" (ס.ח.)

היום, כשאני בכיתה ד', התחלתי ללכת לתנועת צופים; סבתא רבתא שלי, חיו הלכה לתנועת הצופים בפולין, לפני המלחמה. סבתא חיו (חיה) עזבה את משפחתה בעיר "ליפּנֹה" שבפולין, וברחה לסיביר שברוסיה.

הימים היו ימי חורף קשה, שלגים וכפור עז. הנסיעה ברכבת נמשכה שבועיים בלי כל עצירה, בלי שינה במיטה, בלי להתרחץ ובלי להחליף בגדים. סבתא חיו שהתה חצי שנה בבית מכרים, ולאחר מכן, בקיץ 1940, הרוסים העבירו אותה לבית סוהר. בחדר קטן מאוד, בחום כבד, בתנאים קשים מאוד סבתא התחלקה עם עוד 30 נשים בשתי מיטות במשך מספר חודשים. הרוסים החליטו להעביר את הפליטים הפולנים הרחק מהגבול, ברכבות משא סגורות – מזרחה. הנסיעה לסיביר ארכה ארבעה שבועות. החיים בסיביר הקפואה היו קשים ביותר; הרוסים חלקו את כל הנשים בין בתי חרושת לתפירה, וכך בתנאים קשים עבדו בכל יום 12 שעות בטענה: "שהם אשמים במלחמות שמנהלים ביניהם גדולי העולם" (ס.ח.)

בסיום המלחמה הסתבר לסבתא חיו, שמכל בני המשפחה שמהם נפרדה, לא נותר איש בחיים, מלבד שלושה: סבתא, אחותה הצעירה, רבקה, שעלתה לארץ הרבה לפני המלחמה וחיה בקיבוץ ניצנים, ואחיה הבכור, אברהם, שחי באוסטרליה עד יום מותו). סבתא סיפרה: "בקיץ שנת 1946 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. שמחנו מאוד, אבל דאגנו לשלום בני משפחתנו שנשארו בבית. כשחזרנו מהגלות ברוסיה, נוכחנו לדעת, ולראות ולהבין שלא נשאר אף אחד מבני המשפחות שלי ושל בעלי בחיים, כיוון שכך החלטנו להתחיל חיים חדשים במקום שבו נוכל לחיות. עברנו גבולות, ונדדנו במשך מספר חודשים, ורק אחרי חצי שנה בהמתנה במחנה בגרמניה, הגיע תורנו לעלות לארץ. לקחו אותנו במכוניות משא מגרמניה, דרך שוויץ למקום עזוב קרוב לים התיכון בדרום צרפת. שם חיכינו מעט עד שהגיעה אניית מעפילים, שמה היה "יגור", נדחסנו בה בצפיפות נוראית: הנשים למעלה והגברים בבטן הספינה בלי אוויר לנשימה. ככה שטנו בתנאים קשים מאוד עד שהגענו לנמל חיפה. השמחה וההתרגשות היו גדולים, אך הבריטים, ששלטו בארץ, עצרו את הספינה בלב-ים וליוו אותנו לנמל חיפה, שם העבירו אותנו בכוח לאניית מלחמה בריטית ושלחו אותנו למחנה שהקימו בקפריסין".

…עוד יום במחנה המעצר בקפריסין….מחכים לאישור לעלות סוף סוף לארץ ישראל

סבתא מספרת: "שם גרנו באוהלים קטנים וחיכינו שירשו לנו לעלות לארץ, ככה קרה שהעלייה לארץ נמשכה שנה שלמה. הגענו ארצה עם הרבה תיקווה להתחיל חיים חדשים. החיים בארץ היו קשים, המצב הביטחוני לא היה שקט, עברית לא ידענו, ולכן לא יכולנו להבין דרך הקריאה בעיתונים את המצב לאמיתו. הבריטים הודיעו מדי פעם על 'עוצר', ואז אי אפשר היה לצאת לעבודה ולא להשיג מצרכים.

בשנת 1947 הכריזו על המדינה היהודית, וקשה לתאר את ההרגשה בארץ באותה שבת בערב בכלל ובתל אביב בפרט. השמחה הייתה ללא גבולות, אך הייתה גם דאגה רבה למה שעלול לקרות בעקבות ההכרזה. ואכן כך זה היה. במאי 1948, חודשיים אחרי שנולדה בתי הבכורה, עזבו הבריטים את הארץ, ובעקבות זה פרצה המלחמה נגד הערבים. בעלי עבד אז כבר במערכת הביטחון. החיים שוב לא היו קלים. אך אנחנו היינו גאים כיהודים, שזכינו לראות את הארץ בזמן הזה, ולקיים את עצמנו בקושי אך בכבוד".

סבתא חיו עברה את תקופת חייה הקשה בימי המלחמה לצדו של סבא מנחם.

סבא מנחם נולד בשנת 1917 בעיר רַדְזִין שבפולין, לאביו יעקב ואמו שרה (שעל שמה נקראת סבתא שלי שרהל'ה). עם פרוץ המלחמה, הוא גם ברח לרוסיה, קיבל אזרחות רוסית, ועבד שם לפרנסתו. מאוחר יותר שוב ברח, והפעם לאסיה הרוסית, שם גר אצל משפחה בוכרית, עד שהכיר את סבתא חיו בשנת 1943, ודרכם המשיכה במשותף).

סבתא חיו וסבא מנחם ז"ל בימים טובים

סבתא חיו

סבא מנחם

כפיר: בחרתי לקרוא לסיפור שלי בשמו, כי זה היה המסר שלאורו סבתא רבתא שלי חיה, גידלה את בנותיה ונכדיה. הסיפור שסיפרתי הוא סיפורה של סבתא חיו, כפי שכתבה בכתב ידה במחברת זיכרון שהקצתה לעניין. למרות ניסיונות השכנוע של סבתא שלי ואחותה, סבתא חיו לא הייתה מסוגלת לחזור בזיכרונות ובמחשבות לתקופה ההיא, שבה איבדה את היקרים לה מכל. זה סיפור הניצחון שלה ושל סבא מנחם. כל חייה היא חיה בצנעה ובגב זקוף.

המצבה שהקימו ילידי העיר "ליפנה" לזכר בני משפחותיהם שניספו בשואה, המצבה נמצאת בבית הקברות בחולון.

הזוית האישית

כפיר: בחרתי לקרוא לסיפור שלי בשמו, כי זה היה המסר שלאורו סבתא רבתא שלי חיה, גידלה את בנותיה ונכדיה. סבתא חיו הייתה אמנית. היא ציירה ורקמה יצירות מופת שתלויות אצלנו בבית עד היום.