מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של מאיר שפק

הורי, ניצולי השואה נולדו בפולין. אמי נולדה בבנדין, חבל שלזיה, דרום פולין והוכנסה לגטו בגיל 16. בגיל 21, בשנת 1945 שוחררה על ידי צבא ארה"ב, בעיר מינכן, בפרבר לודביגסדורף, כעובדת כפייה של חברת agfarben.

אבי נולד בגליציה, בעיירה אוסץ'. הוא היה חייל בצבא האדום, פרטיזן. הוא נשבע פעמיים על ידי הגרמנים וברח. בשנת 1945, נכנס כחייל בצבא האדום לגרמניה. הוא היה חיל בחטיבת טנקים, רוב הלוחמים שם היו יהודים, בראש החטיבה עמד אלוף משנה אופביצר.

לאחר שנוכח שאף אחד ממשפחתו לא שרד, ברח אבי מהצבא הרוסי, באמצעות השאלת זהות בדויה. הבריח גבולות, הגיע למחנה העבודה בפרבר לודביגסדורף שהוסב לבית חולים צבאי, שם הכיר את אמי והם נישאו בגרמניה. זו הייתה אשתו השנייה. הראשונה, עם תינוקת בת מספר חודשים, נרצחו על ידי האוקראינים.

לפני שהורי עלו לארץ, הם שהו זמן מה בקפריסין, שם נולדה אחותי הגדולה, רבקה. לאחר זמן מה, בשנת 1948, הם עלו לארץ והתיישבו בחיפה, שם אני ואחי, דוד נולדנו.

הילדות בחיפה הייתה ילדות של חוסר אמצעים ותמימות. הקשרים בין ילדי השכונה בה גרתי, היו על בסיס יום יומי. שיחקנו במשחקים כמו כדור הקפה, חמש אבנים, "בלורות", "עמודו" ועוד. הסביבה לא הייתה עירונית והייתה הרבה צמחייה. היינו עולים על עצי התאנה והחרובים ואוכלים את הפירות הבשלים. עד היום יש לי חבר טוב מן הילדות ואנו עדיין בקשר. אבי עבד כמחלק נפט ואמי עקרת בית. שלושת הילדים קיבלו השכלה גבוהה, רבקה ודוד הם  דוקטורים ואני מהנדס. הולדת הילדים של ניצולי שואה, כונו על ידי אותו דור במילה "נקמות" כי אותו דור ראה בהולדת הילדים "נקמה" על הגרמנים, זה כתגובה להשמדת כל משפחותיהם במלחמה. במסגרת שירותי הסדיר שירתתי בחיל הנדסה קרבית וכמפקד מחלקה הייתי אחראי על גזרה מסוימת לאורך תעלת סואץ, שם בנינו ביצורים הסוואות ומיקוש.

הסיפור של ורדה שפק

מרדכי ומרגלית, הם הורי. אבי, מרדכי נולד בוינה, אוסטריה. כמה ימים אחרי "אנשלוס" של אוסטריה לגרמניה, כשהוא בן 16, חניך בתנועת "בני דרור", הוא עזב את משפחתו, עלה על כלי שיט בדנובה ושט לאורך הים השחור. הוא ברח מהגרמנים. כל בני המשפחה שלו שנשארה מאחור נספו. בשנת 1938, הוא החליט לעלות לארץ. הוא הגיע לחיפה והצטרף  הצטרף לקיבוץ בית אלפא . כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939 הוא התגייס לצבא הבריטי בחיל החפרים על מנת לעזור להציל יהודים. בהיותם ביוון במסגרת הצבא הבריטי נפלו בשבי הגרמני. הוא היה שבוי מלחמה עד סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945.

לאחר ששוחרר הוא הגיע לישראל, התיישב בחיפה והתחיל לעבוד, הוא הכיר את מרגלית, אמי, ילידת טבריה דור חמישי, הם נשאו בשנת 1947. נולדו להם שלוש בנות: עירית, ליאורה ואני.

שנות הילדות עברו בגבעת נשר, עיקר שעות הפנאי התנהלו בחוץ במשחקי ילדות כמו: קפיצה על חבל, קלאס, וכדומה. רוב הילדים היו פעילים בתנועת הנוער העובד. פעילויות היו מאוד אינטנסיביות, היינו יוצאים למחנאות, פעילויות חינוכיות וטיולים ברחבי הארץ. כולנו היינו מאוד פעילים ואהבנו את תנועת הנוער.

שירתתי בצה"ל בזמן מלחמת ששת הימים. בשנת 1970 התאלמנתי מבעלי הראשון, אריה שנבל, אשר נפל במלחמת ההתשה, לאחר 4 חודשי נישואים.

הסיפור של מאיר שפק

לאחר הצבא התחלתי ללמוד בטכניון. פרצה מלחמת יום הכיפורים 1973 וכחייל מילואים שירתתי בחיל הנדסה קרבית בחזית המצרית ואחר כך בחזית הסורית. אחרי חצי שנה השתחררתי. תוך כדי לימודי בטכניון, הכרתי את ורדה. בשנת 1976, אני וורדה הגרנו לדרום אפריקה. התיישבנו ביוהנסבורג, נישאנו ונולדו שני ילדים: ליאת ואיתי.

הקהילה היהודית בדרום אפריקה היא קהילה חמה אוהדת, תומכת וציונית. כל אלו שפגשתי ראו את העתיד שלהם בישראל עם ילדיהם.

אחרי שתי לידות (בערך 4 שנים) וורדה החלה לעבוד בארגון הקהילות היהודיות של דרום אפריקה וארגנה לימודי עברית, מפגשים המציינים את חגי ישראל, הרצאות בעברית ועוד. אני עבדתי בייעוץ בנושא מבנים, בעיקר תעשייתיים כמהנדס.

בסוף 1986 חזרנו לארץ ובנינו את ביתנו בחיפה. ההתאקלמות של ילדנו הייתה קשה, אני הלכתי לעבוד בחברת חשמל בתחום תחנות כוח. ורדה החלה לעבוד באוניברסיטת חיפה כמרכזת תכניות לימודי ניהול. דוגמה לקשיי ההסתגלות: ביום הראשון ללימודים, ליאת, הבת הבכורה, חיפשה את התור לאוטובוס ההסעות לבית הספר, היא נשארה בתחנת האוטובוס לבדה. בדרום אפריקה החינוך הוא בריטי, יש טורים וסדר, הבדלי ההתנהגות הנובעים מחינוך שונה בדרום אפריקה ובישראלת יצרו התאקלמות קשה.

כיום, אנו מוקפים במשפחתנו ואוהבים אותם מאוד:

סבא וסבתא רבא של רון, נכדנו. 

הזוית האישית

מאיר וורדה שפק: העלאת הזכרונות מעבר משפחתנו, ותיעוד הסיפור של בניית חיינו ביחד עם משפחתנו הייתה מעניינת ומרגשת. חשוב לספר את הסיפורים של עברנו ולשתף עם הדורות הבאים.