מאגר סיפורי מורשת

שמי אטל (מבית משפחת קדוש) על שם אטל וייס שנספתה בשואה. מגיל שלוש עד גיל עשר גרתי בנתיבות ואז עברנו לחדרה. למדתי בבית ספר "תחכמוני". לאחר נישואי לצבי מנדלוביץ גרנו בבאר שבע עקב שירותו הצבאי. לאחר שנולדה בתנו מירב, שינינו את שם משפחתנו למידן ובהמשך נולדה בת ששמה אפרת. עבדתי בהנהלת חשבונות בתנובה בבאר שבע והקמתי במקום את יחידת המחשב. כשצבי סיים את שירותו הצבאי, עברנו לגור בהרצליה ועבדתי כקוסמטיקאית. טיפלתי בצעירים ובנשים והתנדבתי ללמד גמלאים ונכים להתאפר ולטפל בפנים. בתי הבכורה מירב נישאה לאורי פז ונולדו להם: יהל, נעם ומיכאלה. בתי הצעירה אפרת נישאה לבן הלל ונולדו להם: רני, ליבי ושי-לי. הנכדים גורמים לי שמחה רבה.

אמי, אסתר לבית קורן, ניצולת שואה, הגיעה עם אחותה לישראל לעיר "מגדל אשקלון" (אשקלון). אבי, גבריאל קדוש, הגיע לארץ בגיל 18 ממרוקו וגר בעין כרם, שם הכיר את אפרים שהכיר לו את אחותו אסתר, שהייתה בחורה חמודה ונעימה. אסתר וגבריאל נישאו וגרו בעין כרם, בבית ערבי קטן. שם נולדו מרים, יעקוב ודוד (בהדסה עין כרם). אז הוריי עברו לגור במאה שערים בירושלים ושם נולדתי אני בשנת 1956, בבית חולים שערי צדק. כשהייתי בת שלוש עברנו לנתיבות ושם נולדו שלושת אחיי הצעירים: דני סגולה ונחמיה נולדו בבית חולים בבאר שבע.

אבי קיבל עבודה כמנהל לשכת העבודה. נתיבות הייתה אז עיירה קטנה, תפקידו היה לחפש מקומות עבודה לכל דורש, משימה לא פשוטה באותם ימים. בעיירה הצעירה והקטנה כולם הכירו את כולם ומשלוח מנות בפורים היה חוויה, כי כולם שלחו משלוח מנות לכולם. אמי שהגיעה מטרנסילבניה שבגבול רומניה – הונגריה למדה לבשל אוכל מרוקאי מהשכנות. אכלנו אוכל שהיה שילוב תרבויות של הונגריה ומרוקו. מאכלים כמו קוסקוס טעים עם קינמון וסוכר ובהמשך עם מרק מתאים. "בלינצ'ס" שהיה שילוב של "פלצ'ינטה" הונגרית ו"מופלטה" מרוקאית. דגים שהכינה כמו "חריימה" וכמו מרק דגים הונגרי. אימא גם למדה לבשל מאכלים עם הרבה ירק כמו בבישול מרוקאי (קינרס, ארטישוק ומנגולד) כשהיא צוחקת על כך שבביתם בטרנסילבניה נתנו ירקות לפרות ולסוסים. כמו כן, באותה תקופה היה מחסור ואכלנו הרבה פרוסות לחם מרוחות בריבה שהכינה אמי מפירות העונה, וגם פרוסות לחם מרוחות בממרח שוקולד מעורבב עם מרגרינה, כדי להגדיל את הכמות כך שתספיק לשבעה ילדים. לפעמים מרחה את פרוסות הלחם בשמן ופיזרה מעל סוכר.

החוויה החזקה שלי מתקופה זו היא כשהייתי בת 8. בעיירה הקטנה והנחמדה שלנו נבנו כמויות גדולות של בתי קומות. באחד הימים הגיעו משאיות וירדו אנשים רבים, מבוגרים, ילדים וזקנים. הם היו עולים חדשים שהגיעו בעיקר ממרוקו וטוניס. הם אכלסו את הבתים שנבנו עבורם, העיירה גדלה וכבר לא הכרנו אנשים רבים. בשלב זה הוריי החליטו שזה הזמן לעבור לעיר. עברנו לעיר חדרה ואבי עסק במציאת מקומות עבודה לתושבי העיר.

בבית הגדול שאבי קנה, היו אריחים מצוירים שנראו כשטיחים ובגינה הגדולה צמחו עצי פרי וגינת פרחים יפה שנבטה מזרעים שלקטה אמי מכל מקום שבו פרחו פרחים. שנה לאחר שהגענו לחדרה פרצה מלחמת ששת הימים. התבקשנו לחפור שוחות כמקום מקלט, חוויה זו הייתה חזקה עבורי כי נדרשנו במקרה של אזעקה לשכב בשוחות שלא היו עמוקות. לאחר שנים בחרתי לצייר חוויות אלו.

שיר שקרוב לליבי הוא "אימא יקרה לי". שיר זה נבחר כתודה והערכה לזו שאיבדה את כל משפחתה בשואה והקימה מורשת של משפחה שמחה ומלוכדת.

הזוית האישית

סבתא אטל: אמי, שהייתה יצירתית, הפכה בננה לבננות ותפוח לתפוחים כאשר חתכה לפלחים או לפרוסות. היא הכינה עוגות שמרים ושתינו מיץ פטל. כילדה לא הייתי מושפעת מקושי או מחסור, הכל נראה טבעי. היו לנו חברים רבים והבית היה שמח עם צחוק ואהבה והייתה תחושת שפע, למרות המצב הקשה.

נכד נועם: בעקבות הסיפור של סבתא הבנתי שאסתר, סבתא רבתא, הייתה אישה שעברה חוויות קשות, שהוריה וחלק מאחיה נספו בשואה ושהיא הייתה אישה אמיצה וגיבורה. למדתי שבארץ נוצר שילוב תרבויות בעקבות חיים משותפים, דבר מיוחד שלא מתרחש בהרבה מקומות.