מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שרה ונולדתי בישראל בעיר יפו, בשנת 1950. נקראתי בשמי אחרי שם סבתי שנספתה בשואה במלחמת העולם השנייה. גרנו בבית ערבי בדירת חדר ארבע נפשות. כיתה א' למדתי ביפו, ולפני כיתה ב' עברנו לגור בבת-ים, שם עברה עלי הילדות. המשחקים היו תמיד מחוץ לבית, המשחק היחיד שהיה בבית היה מונופול, ובחוץ המצאנו משחקים וגם משחקי כדור, 1,2,3 דג מלוח, חמש אבנים, שלום אדוני המלך, חמור ארוך, קלאס, חבל ועוד. היות ויש בבת-ים חוף ים, בילינו הרבה בחוף הים, בשבתות ובחופשות. אהבנו את הארטיק המרובע ללקק בחוף הים. יש לי אח אחד צעיר ממני ששמו יהודה והוא נקרא על שם סבו שנספה בשואה. בשבתות היינו יורדים עם ההורים לטייל לאורך השדרה בבת-ים עד לחוף הים, פוגשים מכרים וחברים ומשחקים במתקני הנדנדות שבשדרה.

הוריי היו צעירים כשנולדתי וגם צעירים ברוחם לאורך השנים. הלבוש אצל ההורים היה לבוש יותר מוקפד ואירופאי, אימי אף פעם לא לבשה מכנסיים. אבי עבד בחברת חשמל, ואימי הייתה עקרת בית עד שהוריה עלו מהונגריה וטיפלו באחי, ואחר כך עבדה כקופאית בבית קפה בתל-אביב. בילדותי לא היו סופרמרקטים אלא חנויות מכולת, חנויות ירקות, קצב וכו'. כשהייתי בת 4 סבי וסבתי עלו ארצה מהונגריה ומאז ועד פטירתה סבתא ניהלה את משק הבית. הבית היה צנוע ובאותה תקופה לא היה שפע כמו היום של ממתקים וחטיפים, מלבד בימי הולדת שאז הכיבוד היה עוגה, וופלות, בייגלאך וטופי. בשנות ה- 50 הראשונות היה מצב קשה במדינה הצעירה והוכרז מצב צנע. כולם קיבלו תלושים שאיתם רכשו מצרכים שלא תמיד היו בנמצא. כשלא הגיעה אוניה עם אספקה מארצות הברית אז היה מחסור בסוכר או קמח וכו'…

ביפו העיר בה נולדתי, הספקתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר ויצמן. כיתה ב' התחלתי ללמוד בבת-ים לשם עברנו דירה. בית הספר תחכימוני היה בית ספר דתי שלמדו בו בנות ובנים יחד. לא הייתה לנו תלבושת אחידה ולמדנו את כול המקצועות שנלמדים גם היום ואף יותר, כמו תזונה ומלאכת יד. בבית הספר הייתה מסעדה, אך לי הייתה סבתא בבית שבישלה כל יום. סבתא בישלה אוכל הונגרי שלא תמיד אהבתי, אך היו מאכלי איטריות ומרקים מסוימים שמאוד אהבתי. אומנם לא אכלתי במסעדה אך היו לנו שיעורי תזונה ולפעמים עבדנו במטבח המסעדה ואז הייתה לי הזדמנות גם לטעום ממטעמי המסעדה. בכיתה ד' התחלנו ללכת לתנועת הנוער בני עקיבא שהיא תנועה דתית ציונית. חברים היו לי מהכיתה ויחד הלכנו לתנועה.

בבית הספר הייתה משמעת חזקה ומאוד כיבדנו את המורים ואת המבוגרים, דבר שהיה מאוד מקובל באותה תקופה. העונשים היו למשל: עמידה בפינת הכיתה, להירשם במזכירות, ולהביא את ההורים. אהבתי מקצועות הומניים והתקשיתי במקצועות הריאליים. גם התיכון היה תיכון דתי עירוני בתל-אביב. בתיכון היו טיולים לשלושה וארבעה ימים, והלינות היו בבתי ספר על ריצפת כיתה בשקי שינה. היו גם מסיבות סלוניות, אך אני לא הרביתי ללכת כי הייתי בתנועת נוער דתית. גם בתנועת הנוער היו טיולים ומחנות קיץ בקיבוצים, דבר שהיה מהנה מאוד. זכורה לי לטוב במיוחד מורה לאנגלית בתיכון שהייתה גם מחנכת שלי למשך שלוש שנים.

בשנות העשרה אהבנו את השירים הישראלים בעיקר, היו צמדים כמו "רן ונמה", "חדווה ודויד", להקת "שלישיית גשר הירקון", להקת "בצל ירוק", "להקת הנחל" וכמובן זמרים וזמרות כמו שושנה דמארי, יפה ירקוני ועוד. כמובן שהיו גם זמרים מחו"ל שהערצנו כמו אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, וכמובן להקות זמר. בתקופת נערינו הלכנו בעיקר לסרטים כי טלוויזיה לא הייתה באף בית. להצגות הלכנו רק כשהייתה הצגה מיוחדת. אני אהבתי את להקת התרנגולים וראיתי את הופעתם, שיריהם מושמעים עד היום. בבית היה לנו רדיו כמובן ופטפון שעליו שמענו תקליטים, תקליטים קלאסיים ושירי ארץ ישראל. טלפון לא היה בבית ותקשרנו באמצעות טלפונים ציבוריים. רק כשהייתי בת 17 קיבלנו טלפון הביתה, אחרי שנים שחיכינו לו. הטלפון היה טלפון חוגה כמובן, הוא היה בנמצא רק אצל אנשי צבא או ממשלה או פרוטקציונרים.

את סבא ששמו שוקי הכרתי באמצעות חבר משותף שהכיר בינינו. התחלנו לצאת כזוג ואחרי כמה חודשים נסענו יחד לחו"ל ואחרי כן החלטנו למסד את הקשר. התחתנו באולם בתל-אביב עם הרבה אורחים ובני משפחה. קנינו דירה יחד בחולון והמשכנו לעבוד ולשלם עבור הדירה. לאחר שנה ועשרה חדשים מהחתונה פרצה מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. שוקי היה מגויס במשך כארבעה חודשים ולאחר שנה מפרוץ המלחמה נולד ערן בנינו הבכור. כשהיינו זוג ללא ילדים נהגנו ללכת להצגות, למופעים, לסרטים וכמובן מפגשים עם חברים.

בית הוריי היה בית חם ומכבד. חיה איתנו סבתא שלמדנו להעריך כילדים ולהודות לה על כל העזרה שהושיטה לנו. הוריי היו הורים צעירים שתמיד אהבו, תמכו, וידעו לפרגן ולהכיל. וכך גדלנו אחי ואני לאנשים בוגרים מלאי נתינה ואהבה.

ועוד סיפור מבית סבא:

סבא שלי נולד בשכונת התקווה. גרתי שם עד גיל 6 וחצי. ליום מין הימים אחרי שנולדו ילדי החלטתי לפני כמה שנים טובות לחפש את הבית בו נולדתי. הייתה בידי תמונה שלי מגיל 4 בערך עם אימי ז"ל. מצויד בתמונה הזאת ויחד עם בני הצעיר יצאנו למשימת החיפוש. מכיוון ששמות הרחובות בשכונה היו על פי אותיות ראיתי ששמות הרחובות הוחלפו. פניתי למספר אנשים בנסיון לאתר את הבית אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי שמה שהראו לי לא היה ביתי. ואז פגשתי אדם שאמר לי אני אפנה אותך למישהו שאם הוא לא יודע אף אחד בשכונה לא יוכל לעזור לך.

הלכנו לאדם הזה אדם מבוגר בגילו ואמרתי לו שאני מחפש את ביתי. הבת שלו יצאה מהדירה ואמרה לאבא שלה אל תגיד לו כלום נראה לי שהוא ממס הכנסה. הזקן שאל אותי את מי אתה מחפש אמרתי לו אני מחפש את הבית בו נולדתי ושם משפחתי הוא אקרמן. הוא מייד השתיק את ביתו ואמר לה: "אני יודע  על מה הוא מדבר, ואני יודע היכן ביתו." הוא נכנס לביתו והוציא קלסר ובו פירוט מדויק ומושלם של כל משמרות "המשמר האזרחי" או כמו שהוא נקרא אז הג"א. ראיתי שם את כל המשמרות שאבי ז"ל עשה בשכונה, שהיא צמודה למעשה לכפר שלם שהיה מאוכלס ברובו בערבים, ומשם ירו לעבר השכונה. הדבר היחידי שידעתי שבית ילדותי היה ליד מגדל המים. הזקן לקח אותנו בסימטאות השכונה ונעצר במפתיע מול בית ואז נפלטה מפי קריאה "זה הבית".

הזקן קרא לבעלת הדירה ושאל אותה אם תסכים לדבר איתי כי אני נולדתי בבית הזה. האישה הושיבה בחיוב ואז שאלתי אותה היכן עץ האקליפטוס שהיה בחצר? האישה השיבה שהיו חייבים לעקור אותו כי השורשים הרימו את האדמה שאלתי אותה האם מבנה הלול קיים בחצר האחורית היא השיבה בחיוב. ביקשתי את רשותה להיכנס לדירה לא לפני שהראתי לבן שלי היכן היה הסלון, מטבח, חדר השינה, וחנות המכולת שהייתה צמודה לבית. ללא ספק אירוע מרגש עבורי ועבור הבן שלי וסיימנו בתמונה במצב זהה לתמונה שהייתה בידי מגיל ילדות.

הזוית האישית

הסיפורים של סבתא ושל סבא ריגשו אותי מאוד. דרך הסיפורים למדתי על ילדותם ונערותם. סבא וסבתא הקפידו להגיע עמי לכל מפגש ובשבילם הייתה זו חוויה מיוחדת ומהנה לשתף בסיפורי ילדותם.