מאגר סיפורי מורשת

ילדות  מאושרת של סבתא אנה 

סבתא שלי, נוביק אנה, נולדה בשנת  1955, בעיר ויטבסק אשר במדינת בלרוס. בני משפחתה: אבא, אמא ואחיה הבכור.

סבתי למדה בבית ספר מס’ 1, בברית המועצות לא היו שמות של בית הספר.

סבתא אהבה לרקוד ולנגן בפסנתר. היא למדה 7 שנים  בבית ספר למוסיקה. סבתא אפילו זוכרת את שמה של המורה הראשונה שלה. קראו לה ברברה. סבתא שלי הייתה מצטיינת בלימודים. מלב הלימודים בבית הספר למוסיקה היא השתתפה במגוון חוגים, כגון: כדורסל, כדור רשת, חוג פיזיקה, חוג ריקודים וחתירה.

סבתא אנה  אהבה  מאוד  את החופשות. בחופשות היא אהבה לקרוא ספרים, לשחות  בנחל ולשחק בחוץ עם חבריה. החברה הכי טובה של סבתא הייתה נטשה קרטשובה. הן ישבו באותו ספסל הלימודים בבית הספר היסודי. עד היום סבתא שומרת על הקשר עם נטשה, אשר מתגוררת בעיר קייב באוקראינה.

סבתא  סיפרה לי  על ימי הולדת שלה שחגגה בביתה ואהבה במיוחד. בחגיגת ימי הולדתה הגיעו הרבה אורחים,הביאו מתנות, האורחים שרו ורקדו. זו הייתה אווירה חגיגית מיוחדת במינה, מספרת סבתא אנה.

 

לימודים ונישואים של סבתא אנה

סבתא סיפרה לי,  שבסיום בית הספר היא התקבלה לאוניברסיטה, בעיר מינסק, למסלול הנדסת כימיה. היא התגוררה במעונות של סטודנטים. בשנת 1975 נערכה  מסיבה לקראת חג נובי גוד. במסיבה השתתפו הרבה סטודנטים ואווירה הייתה נחמדה מאוד. בחור אחד הזמין אותי לרקוד. כך  סבתא הכירה את בעלה לעתיד.

הם התחתנו רק כשסיימו את הלימודים להשכלה גבוהה אחרי שנה וחצי. החתונה הייתה צנועה. במסעדה היו מוזמנים רק 25 אנשים הכי קרובים ויקרים לליבם.

שרשרת שעוברת מדור לדור

לסבתא אנה יש שרשרת  שהיא קיבלה מאמא שלה (סבתא רבתא שלי). סבתא אנה שמרה על השרשרת היטב והעניקה אותה לאמא שלי.

השרשרת עשוייה מחרוזים ואבנים יפות. את השרשרת יצרו בבלרוס. למרות ששרשרת לא יקרה מבחינה כספית, אך  יש לה ערך  עצום: השרשרת חשובה למשפחתנו, כי נזכרים בסבא רבתא.

היא עתיקה מאוד ואנחנו שומרים עלייה. אני מחכה כשאהיה גדול  ואז השרשרת  תעבור אליי ואני מבטיח לשמור עלייה.

סבתא סיפרה, כי עלייתה לארץ ישראל  התחלה בשנת 1995 בחודש נובמבר. היא הגיעה לארץ מבלרוס עם הבת שלה שהייתה  בת 12 והוריה הקשישים.

בשלב זה כל קרובי המשפחה כבר עלו לארץ. הבן הגדול של סבתא, הדוד שלי, עלה לישראל בתוכנית "נעלה".

סבתא מספרת: " כשהגענו לארץ החלטנו להתגורר בעיר אשקלון. הבן שלי למד בפנימיית "כפר סילבר" שהיא קרובה לאשקלון, ואנחנו רצינו לראות אותו מדי פעם".

העלייה של סבתא הייתה קשה מאוד. בבקרים היא למדה עברית באולפן לעולים החדשים ובערבים שטפה כלים במסעדה כדי להתפרנס.

כעבור שנה, לאחר סיום האולפן, התחילה לעבוד גם בבקרים ובנוסף, עבדה בניקיון דירות, מכיוון שהיה צריך לפרנס את המשפחה הגדולה. סבתא הבינה ,שזאת עבודה זמנית  והחליטה לפנות ללשכת עבודה במטרה לקבל עבודה במקצוע, אותו רכשה בבלרוס – היה לה תואר שני בהנדסת כימייה. סוף סוף  הציעו לה קורס חינמי לאקדמאים שנמשך חצי שנה. לאחר סיום הקורס עזבה את עבודות ניקיון והתחלה לעבוד בחברה גדולה, במקצוע שלה, בתחום הנדסת כימיה. סבתא  עבדה בחברה זאת 18 שנה עד הפרישה.

סבתי אנה, שיתפה אותי ברגשות ובחוויות  שהיא חוותה. בהתחלה היא לא קיבלה את ארץ ישראל, העבודה הייתה קשה מדי, הילדים  התמודדו עם בעיות של גיל התבגרות, הוריה היו מבוגרים עם ריבוי בעיות בריאות.  סבתא סבלה  מאוד ממזג האוויר החם בארץ ותרבות שונה מהתרבות בה היא גדלה. הגיע יום  והכל השתנה. סבתא סיפרה לי, כי נסעה לטיול לחרמון ובדרך לחרמון היא ישבה באוטו והביטה בחלון. פתאום, היא שמה לב עד כמה ארץ ישראל יפה, אילו נופים מדהימים ומרהיבים יש בה, וגם אנשים שהיא פגשה הם אנשים טובים.  אז, סבתא הבינה,  שישראל זה הבית שלה  עם כל הקשיים וכל השמחות. אין לה בית אחר וכאן היא תהייה מאושרת!

שלא נדע יותר מלחמות 

סבתא מספרת, שמלחמת העולם השנייה השפיעה על משפחתה  עם כל זוועותיה. אבא שלי בדיוק סיים את לימודיו בתיכון ותכנן להמשיך את לימודיו בחטיבה העליונה, אך המלחמה שינתה את כל תוכניותיו.

גרמנים הפציצו את בלארוס, היה מסוכן מאוד להישאר שם, לכן כל המשפחה ברחה בדחיפות למזרח. הם הגיעו לאוראל,  וגרו שם במשך 4 שנים בתנאים נוראים.  היה מזג אוויר קר מאוד ולא היה מספיק מזון. אחותו הצעירה של אבי ואחיו מתו מרעב ומחלות. אבא  שלי ששמו מנדל פרסמן התנדב לצבא.

משפחתו של אבי שנשארה בעורף,  לא ידעה כלום על בנם הבכור הרבה זמן ודאגה לו מאוד. הם שמחו מאוד, התרגשו כשפגשו וחיבקו אותו בתום המלחמה.

לאחר הניצחון בשנת 1945 הוענק לפרסמן מנדל, מסדר הכוכב האדום.

לאחר המוביליזציה, סיים  אבי את בית הספר הטכני לתקשורת באורל  לאחר זמן מה כל המשפחה  החליטה לחזור למולדתו בלארוס.

הוא המשיך לעבוד בבלרוס והיה עובד מצטיין. בשנת 1970 הוענקה לו דיפלומה של המועצה העליונה של בלארוס, על הישגיו בתחום האנרגיה.

בתחילת המלחמה, אמי הייתה בת 16 והיא תכננה ללמוד בבית ספר טכני, במסלול רפואת שיניים. אבל המלחמה לא אפשרה לה להגשים את חלומה.

גרמנים הפציצו את העיירה. אמא שלי עם סבתא, ואחייניתה היתומה נאלצו לברוח. אבל להתקדם בדרכים היה מסוכן, כי מטוסים גרמנים הפציצו אזרחים. לכן הם ישנו בעיר ביום והתקדמו רק בלילות.  מסען היה קשה מאוד. המשפחה של אח  של אמי  לא הספיקה לצאת למסע. דוד שלי, אשתו, ושני ילדים קטנים נהרגו על ידי הנאצים, יחד עם 2000 אזרחים יהודיים, במקום שנקרא "גורודוק".

במשך ארבע  שנים משפחתה התגוררה באורל, ואמא עבדה בבית הבראה. היא הייתה היחידה שפרנסה את המשפחה. בבית הבראה אמא קיבלה אוכל והביאה אותו לסבתא והאחיינית. כך הן שרדו.

אחותה של אמי, דודתי האהובה,  התגייסה למלחמה בשנת 1939 וסיימה אותה בשנת 1947 במונגוליה. היא עבדה כאחות ברכבות, בבית חולים, וטיפלה בחיילים פצועים. לאחר המלחמה המשפחה של אמי חזרה לבלארוס. הם מצאו שם בית  הרוס. לא היה איפה לישון ומה לאכול.  אנשים זרים שראו את המצוקה של המשפחה והבינו את הקשיים  עזרו להם מכל הלב. לאט לאט  המשפחה הצליחה להתמודד עם קשיים והתחילה חיים חדשים בבלרוס.    

הזוית האישית

אדם: התרגשתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי שלא הכרתי קודם. אהבתי להיפגש עם סבתא בבית הספר ולדבר על העבר שלה. סבתא אמרה שהיא אהבה לספר לי את הסיפורים והיא שמחה שאני מתעניין בעבר שלה, היא מאוד נהנתה מהתכנית.