מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אלישבע פרנג'י. נולדתי בבולגריה בסוף מלחמת העולם השנייה בעיר פלובדיב (1949).

נולדתי לתוך משפחה עם דודים, דודות ואחות. הורי היו חלק מהחברה הבולגרית. הם עסקו בתחום המסחר והאמנות. בין השנים 1947-1951 עלו רוב יהודי בולגריה לארץ וביניהם גם משפחתי ואני. התחנה הראשונה בארץ הייתה שער העלייה משם עברו לחיפה ומאז משפחתי חיה בחיפה.

אין לי זיכרונות מהנסיעה וההפלגה לארץ. לאניה בה עלינו קראו "ארצה" וכפי שסיפרו לי המסע היה קשה מאוד. הים  היה סוער והאנייה שהייתה מלאה בעולים חדשים מרומניה, הונגריה. כל העולים נאספו ונפגשו בנמל טרייסט באיטליה ומשם הועברו לארץ. הורי, סבתי, אחותי ואני הגענו למעברת אוהלים ובדונים. אחרי חיים של נוחיות בבולגריה, בבית יפה ומרווח עם עוזרת בית ונהג (אבא שלי היה מנהל בצלב האדום באזור הבלקן), לעבור ולהימצא במעברה – זה היה שוק לא קטן.

חיים במעברה

לאמי היה קשה מאוד אבל אמי התאוששה מהר והחלה לעבוד במקצועה כאחות במרפאת קופת חולים במעברה (מחנה דוד). בתחילה היה רק חובש שעזר לה ובמשך הזמן הגיעו עוד עולים ובינהם הייתה אחות מילדת. אמי הייתה האחות היחידה שהתגוררה במקום, לכן כאחות הייתה עסוקה יומם ולילה. הניתוק והמרחק מהעיר ובית החולים היה גדול ולא הייתה ברירה: נשים ילדו באוהל. אמי והמיילדת עזרו בלידות עד שהגיע עזרה רפואית.

המעברה הייתה מקום מפגש של תרבויות ובליל של שפות, והרצון שלנו לתקשר הכריח אותנו ללמוד שפות שונות (ערבית, רומנית). אנחנו למדנו ערבית משכננו העירקים ורומנית מהרומנים. הרבה יחסים חמים נקשרו ונשמרים עד היום.

אבי, שלמד כלכלה וניהול וגם שלט בשפות זרות מצא בסופו של דבר מקום עבודה, בתחילה בנמל חיפה ומאוחר יותר כמנהל במועצה לשיווק פרי הדר וגם היה אחראי על מחסן מזון לשעת חרום.

חייה של אחות בשנות ה – 50 לא היו קלים: היא הייתה מגישה ונותנת עזרה רפואית וגם סעד פסיכולוגי. הידע שלה והשליטה בשפות (בולגרית, ספרדית, רוסית, טורקית וגם רומנית) עזרו לה לתקשר עם העולים הרבים שהיו במחנה דוד וטירת הכרמל, והיא הייתה אהובה על כולם.

אני, אחרי השירות הצבאי, למדתי לימודי אחות בבית חולים רמב"ם בחיפה. שם פגשתי את הסבא של אריאל. במלחמת יום הכפורים הוא התנדב לעזור ועבד בתור רופא בקופת חולים בקריית שמונה וכמו כן הוא נסע בלוויית נהג ומתרגם דרוזי לכפרים בסוריה (בחאדר, בוקעתא, מגדל שמס) כדי לטפל בתושבי המקום.

הזוית האישית

היום אנחנו חיים עדיין בצרפת, אך שמחים שהצלחנו להעביר מסר חשוב לילדינו, ושבתנו הבכורה עלתה לישראל. ביתנו הוא בארץ ישראל ורצוננו לתרום את המיטב שבנו לעם ולקהילה.