מאגר סיפורי מורשת

ילדות בטהרן

ילדותי היתה לא פשוטה, אפילו קשה. אמי הייתה חולה ואני, הבת הגדולה, הייתי צריכה לעזור לאמא לטפל שלושת אחי הצעירים. בצעתי את כל עבודות הבית: כביסה, בישולים ועוד. הייתי ילדה בת 10. למדתי 4 כיתות עם הפסקות ובגלל מחלתה של אמא, החלטתי לעזוב את בית ספר ולהיות איתה יותר בבית .

הבית

היינו מבשלים על פתיליות ופרימוסים. חיממנו על פרימוס מים בכדי להתרחץ בתוך גיגיות, כי לא היו מקלחות. גם חשמל לא היה. במקום חשמל הינו מדליקים עששיות.

רהיטים לא היו, רק מיטות מברזל. גם שולחן לא היה. היינו פורסים מפה על הרצפה יושבים סביבה ואוכלים. ארונות הבגדים היו מקרטונים.

אלו היו החיים בשנות ה50 בטהרן.

סיפור העלייה לארץ ישראל, 1952

משפחתי פנתה לסוכנות היהודית במטרה לעלות לישראל. הסוכנות היהודית הגיעה וריכזה את כולם למחנה עלייה בטהרן בתוך אולם גדול. חיינו באולם זה מספר חודשים ובמהלכן ביצעו לנו בדיקות שונות דוגמת כינים.

היה קשה מאד במחנה המעבר בטהרן: למדנו את השפה העברית, כדי שנדע לדבר בארץ בעברית.

כך למדתי את המילים: "שלום", "מה?", "כן", "לא", "מה שמך?".

זמן השהייה במחנה היה ארוך. לכל משפחה חילקו מספר מזרונים עליהם ישנו על הרצפה. קבלנו שולחן אוכל אבל לא היה לנו אוכל לאכול. אמי הייתה בהריון בחודש תשיעי, בתי חולים לא היו. כשאמא קיבלה צירים לא ידענו מה לעשות, לא ידענו היכן היא תלד. חשבנו והחלטנו לקחת את שולחן האוכל, נפרוס עליו סדין, אמא תכנס מתחת לשולחן ותלד שם.

הלידה הייתה קשה מאוד, ועברה בשלום בזכות השכנות שעזרו לה. אני כבת הבכורה מצאתי עצמי מטפלת בשאר אחיי הצעירים, משקה אותם באבקת חלב מעורבבת במים חמים, מכבסת להם את הבגדים בגיגית מחוץ לבית בברז משותף לכל השכנים.

השכנים היו דוחפים אותי, כי הייתי קטנה ולקח לי המון זמן עד שסיימתי לכבס, וכשחזרתי הביתה אמא כעסה עלי שחזרתי מאוחר. כאשר סיפרתי לה על התנהגותם של האחרים כלפיי, אמא סלחה לי כי היא ידעה מה מתרחש ליד הברז.

עקב הדרישה לסייע לאמא, הפסדתי את ילדותי: לא ידעתי מה המשמעות של לשחק או ללכת לחברים. לאחר מספר חודשים, אספנו אותנו אל שדה התעופה, שם עלינו על מטוס בדרכנו לישראל. הטיסה ארכה כ- 5 שעות אשר בסופן נחתנו בשדה התעופה "בן גוריון".

ירדנו מהמטוס ונלקחנו (כל המשפחות שהגיעו עימנו) אל חדר אוכל גדול, שם נתנו לנו לחם עם מרגרינה וריבה עד שהגיעה משאית והעלתה את כולנו עליה.

המשאית אמנם הייתה מכוסה בברזנט אבל היו בו חורים ואנו הגענו לארץ בשיאו של החורף, בחודש ינואר. ירדו גשמים חזקים ומהחורים של הברזנט, הגשם טיפטף עלינו, הילדים התחילו לבכות וכולנו התפללנו לסיום הנסיעה.

מגיעה לקריית שמונה

הגענו לקריית שמונה, ירדנו מהמשאית וקיבלנו צריף קטן מפח (פחון) לגור בו.

היינו שש נפשות במשפחה עם תינוקת שנולדה במחנה מעבר.

קבלנו פלטות עץ בתור מיטה, עם שתי רגליים מתחת לכל מיטה. אחותי ואני ישנו על מיטה אחת: רגל מול ראש ולהפך. כך ישנו כל בני הבית והתינוקת ישנה בפיילה של כביסה, כי לא היתה לה מיטה. הגשמים החזקים שירדו על גג הצריף, העשוי פח, רעשו מאוד. בכינו מהרעש ומהפחד. ובכינו כי מסביבנו היו הרים ובהם הסתובבו שועלים אשר יללו.

כל המשפחות התחילו לצעוק על אנשי הארגון ("מה זה המקום הזה? לא רוצים להיות פה") ואלו אמרו לנו לא לדאוג, להתארגן למגורים זמניים בצריף והבטיחו שבעוד כשנה, נקבל בתים ויהיה יותר טוב.

קיבלנו תלושים לאוכל ואיתם הלכנו למכולת לקנות חצי לחם שחור וחלב, אבל במקום חלב ניגר נתנו אבקת חלב (כי לא היה חלב). קיבלנו שלוש ביצים למשפחה!

כמובן שכמות אוכל זו לא הספיקה לרעב של כל בני המשפחה. אני, ילדה בת 10, ואבא אמר לי "לכי תקחי עוד תלושים ותביאי עוד אוכל". כשהלכתי למכולת, בעל המכולת אמר לי "ילדה לכי הביתה. אין יותר מה לתת לך".

חזרתי הביתה ואבא שאל אותי "למה לא הבאת אוכל?" מסרתי לו את דברי בעל המכולת. אמא הקשיבה לדברים והתחילה לבכות "מה נעשה? מה נאכל? מה ניתן לתינוקת?". לאמא שלי לא היה חלב אם לתת לתינוקת לינוק.

עבודה בחקלאות

מהמוסדות לקחו אותנו לעבודה. העבודה הייתה בחקלאות בקיבוצים הקרובים לקריית שמונה. אני, ילדה בת 10, הלכתי לעבוד בקיבוץ כפר גלעדי בהוצאת גזר, תפוחי אדמה, צנון ובצל מן האדמה בשביל כמה גרושים. לעיתים הלכתי לעבוד ללא אוכל, מפני שלא היה מספיק ממנו.

גם אבא התחיל לעבוד ולאט לאט הסתדרנו, קנינו בית ואז אבא התחיל לעבוד בתנובה בכפר יובל. בתנובה, אבא עבד מספר שנים עד שמשרד הבריאות סגר את המקום והאנשים פוזרו ברחבי הארץ.

משנה מקום, משנה מזל – אהבה

את אבא שלחו לעבוד בתנובה ברחובות. מכרנו את הבית בקריית שמונה ועברנו לגור בשנות השישים ברחובות שם קנינו בית. בזמן שהורידו את תכולת המשאית עם החפצים של משפחתי, פגשתי בחור צעיר שעזר לנו. הבחור הזה, מצאתי חן בעיניו והוא חיזר אחרי.

בגיל 18 נישאנו ובגיל 19 הייתי אמא.

אני נשואה לאותו בחור צעיר, 55 שנה.

תשע"ח

הזוית האישית

אופק: מזוויתי האישית, נהניתי מאוד לעבוד עם סבתי. מאוד הסתקרנתי לדעת עוד ועוד על עברה ואת סיפורה, כי זה היה ממש מרתק. אני מאחל לסבתי חיים מאושרים ואריכות חיים.