מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור המשפחתי שלנו מצאצאי אירן וטורקיה

מפגש שלישי בקשר הרב דורי
רוזה שושנה בצעירותה
היסטוריית משפחת כהן - מזרחי

שמי רוזה – רוזי, נקראתי על שם אחות של אמי, שנפטרה בצעירותה.

נולדתי בירושלים בבית בחולים "ביקור חולים", בתאריך כ"ח אדר בשנת 1955, האחרונה במשפחה בת 7 נפשות, לאבא אהרון כהן ז"ל ולאמא אלמס ז"ל (פירוש השם בטורקית יהלום וכשהגיעה לארץ עיברתו את שמה לפנינה). אסתר האחות הבכורה, שבתאי, שמעון, איילה ואני.

אבי אהרון ז"ל נולד בשנת 1905 בעיר אורמיה שבדרום מערב איראן. בעיר אורמיה הייתה קהילה יהודית עתיקה שיהודיה מצאצאי גולי בבל. הקהילה נקראת "נאש דידן" שהפירוש "האנשים שלנו". השפה שדוברה – ארמית.

במשפחת אבי היו: האבא שבתאי, האמא רחל, מסום הבת הבכורה, אהרון אבי ומתיתיהו בן הזקונים. סבתא רחל הייתה למעשה האישה השנייה של סבי שבתאי. המשפחה הראשונה של סבי נרצחה בפרעות שהיו בשנת 1918. בפרעות אלה איבד את אשתו ושני ילדיו מיכאל ויהודה.

אבא שלי אהרון עם אמו רחל ומתיתיהו אחיו

תמונה 1

בעקבות הפרעות, עלו רבים מן הקהילה לארץ ישראל ובניהם גם אבי ומשפחתו. העלייה לארץ ישראל הייתה כרוכה בתלאות רבות. באיזשהו שלב כאשר עלו לרכבת איבדו את סבי שבתאי שהחמיץ את הרכבת  והמשפחה הגיעה בלעדיו לארץ. סבא שבתאי הגיע לארץ רק אחרי שנה, הוא חלה ונפטר כעבור שנה נוספת.

המשפחה גרה בשכונת "שמעון הצדיק" בירושלים.

אמא אלמס פנינה עם אבי אהרון והילדים אסתר ושבתאי

תמונה 2

אמי אלמס פנינה הייתה הבכורה במשפחה בת 8 נפשות: האבא משה מירזה, האמא חנה והאחים: יונה, יוסף, ציון, אריה ולאה. המשפחה הגיעה מטורקיה בשנת 1919 כאשר אמי הייתה בת 4 שנים. בביתם דיברו טורקית. המשפחה התגוררה בשכונת "בית ישראל" בקרבה לסבתא רבתא שלי (חנה). הפרנסה הייתה דחוקה, לסבא מירזה הייתה מעין מכולת שבעצם היה חלק מחדר בבית של סבתא רבתא חנה. לימים אמי פנינה הייתה צריכה לצאת לעבודה אצל משפחות כעזרה בעבודות הבית, כאשר היא בת 9 שנים בלבד.

אמא אלמס פנינה וסבתי חנה

תמונה 3

לימים שכנתה של סבתי רחל הכירה לאבי אהרון את אמי פנינה והם נישאו, וגרו בשכונת שמעון הצדיק ביחד עם סבתא רחל.

עם קום המדינה הערבים החלו לירות והיה מסוכן מדי להישאר בשכונה. והם נאלצו לברוח משם. (באותה עת הם היו מטופלים בשני ילדים, אחותי אסתר הבכורה ושבתאי אחי השני.)

המשפחה התגוררה בשכונת הבוכרים, אך נאלצו לברוח גם משם והתגוררו יחד עם משפחות רבות בבית ספר "אליאנס" כאשר כל אחד ישן על מזרון, משם עברו לשכונת קומונה. בשכונת קומונה בנוסף לאסתר ושבתאי נולדו שמעון, איילה ואני- רוזה שושנה. בבית דיברו בשפה ארמית, טורקית ועברית.

כל המשפחה גרה בחדר וחצי. באותם ימים לא הייתה מכונת כביסה אמי נהגה להרתיח  דוד מים  בפרימוס וכך הרתיחה את הכבסים ולאחר מכן שפשפה ביד. באותה עת לא היה בביתנו  דוד שמש או בוילר, לכן באותו דוד כביסה הרתחנו מים ובגיגית ערבבנו מי ברז ומים רותחים והתרחצנו תוך כדי שפיכת מים מכלי קטן. אמי עבדה כעוזרת בית ולימים עבדה באוניברסיטה. אבי אהרון עבד ב"משביר –  מפעל למוצרי נייר".

בבית אמא בישלה מאכלים שידעה מבית אמה: דולמה – עלי גפן ממולאים באורז עם רוטב יוגורט מעל. קלג'וג' – חביתה ברוטב יוגורטגבינה שום. שיפטה – כופתאות של בשר עם אורז ועוד ועוד מאכלים.

היו לנו בשכונה חיי חברה תוססים. כל המשחקים והמפגשים היו בחוץ. שחקנו בחבל, כדור הקפה, ארץ, מחניים, שוטרים וגנבים, חמש אבנים, סבתא סורגת, גולות עם עטיפות מסטיקים, טיילנו בשדות… באותם ימים לא חגגו ימי הולדת, בת מצווה וכל היוצא בזאת כי היו טרודים בפרנסה.

אני למדתי בבית הספר "רוחמה" בירושלים, למדנו את כל המקצועות הנלמדים כיום, ובימי שישי ובראשי חודשים היינו נפגשים באולם הספורט לתפילה חגיגית. בכל בוקר היינו מתארגנים ככיתות לפני הכניסה לבית הספר לבדיקת ציפורניים ולבוש. בבית הספר היה חדר אוכל, אך לא אכלתי שם כי לא הייתה היד משגת ולבית הספר הגענו רגלית (אחותי איילה ואני).

המשך לימודים בתיכון "בית צעירות מזרחי". למדתי במגמה לכימיה. בבית ספר זה למדו מזכירות, תפירה, כלכלת בית. לאחר סיום בית הספר עבדתי במעבדה והנני עובדת עד היום.

בתאריך 31.7.1974 נישאנו משה טפר ואני. משה היה באותה עת חייל וחווה את מלחמת יום כיפור. נולדו לנו 4 ילדים: רויטל הבכורה, תמיר, נועם ורונית.

בשנת 2006 נישאו רויטל ויצחק לבית צמח. כעבור שנה נולדה שחר נכדתי שהיא הגדולה מבין נכדיי ונכדותיי. לשחר יש עוד שלוש אחיות: מעיין, טליה פנינה ושני.

משפחת צמח: אבא צחי אמא רויטל והבנות שחר, מעיין, טליה, פנינה ושני

תמונה 4

מאלבום התמונות של שושנה טפר

הזוית האישית

רוזה שושנה: עצם הרעיון להיפגש ולהעלות ביחד את הסיפור המשפחתי היה מרגש ומוקירה תודה ליוזמים. כשנפגשנו כל הרגשות פרצו החוצה, חיכינו למפגשים בכיליון עיניים, גם כדי להיפגש פיזית וגם להיות שותפות למסע המיוחד של המשפחה שלנו.

מילון

נאש דידן
האנשים שלנו. נאש דידן (בארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים מן האזור שסביב העיר אורמיה, בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת מאה העשרים, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה. ויקיפדיה

אורמיה
אורמיה היא עיר הבירה של מחוז מערב אזרבייג'ן בצפון-מערב איראן. בני הקהילה היהודית, שמקורה בעיר ובסביבתה, קוראים לעצמם נאש דידן (בארמית: אנשים שלנו). לפי המסורת, הקהילה הוקמה לאחר גלות בבל, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה. הקהילה עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת מאה העשרים.

ציטוטים

”המשפחה הראשונה של סבי נרצחה בפרעות שהיו בשנת 1918“

”השפה שדוברה - ארמית.“

הקשר הרב דורי