מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא רותי

סבתא רותי מספרת: "את השם רותי בחרה לי בת דודתי נחמה על שם חברה מאוד טובה שלה, הסבתות שלי שכבר לא היו בחיים היו נחמה ולאה ועל שמן נקראה בת הדודה. לכן אבי ויתר על השם 'לאה' וקרא לי 'רות' בשם חיבה: רותי. שם המשפחה שלי לפני הנישואין היה ברן ואחרי נישואיי שם המשפחה שלי הפך לז"ק (ראשי תיבות של זרע קודש).

נולדתי בעיר תל אביב להוריי ששמם יונה ויצחק, גדלתי עם אח תאום ששמו אבי. תאריך הלידה שלי הוא 12.7 בשנת 1937. אחי (אבי) ואני היינו הילדים היחידים להוריי וגדלנו כל השנים ביחד ולמדנו יחד גם בבית הספר העממי וגם בבית הספר התיכון. בבית הספר העממי למדתי בבית ספר לחינוך ילדי עובדים שנתן חינוך בעל ערכים משמעותיים לחיים, ובתיכון סיימתי את תיכון עירוני ד' בתל אביב. הייתי תלמידה טובה ומאוד אהבתי את בית הספר.

תקופה שאני זוכרת במיוחד הייתה התקופה של ההכרזה של האו"ם על הקמת מדינת ישראל ואת ליל ההכרזה והשמחה הגדולה שכולנו חווינו באותו זמן. יום לאחר ליל ההכרזה החלו התנקשויות הערבים בארץ ואנחנו, שגרנו בגבול תל אביב יפו, סבלנו מאוד מירי ואפילו מפגיעות מרגמה על בית באזור מגורינו. לאחר תקופה מסוימת נאלצנו אפילו לעזוב את הבית בגלל הסכנה וחזרנו שוב רק אחרי שכבשו את יפו.

לאחר סיום התיכון התגייסתי לצבא ועשיתי טירונות בבה"ד (בסיס הדרכה) 12 ולאחר מכן הוצבתי לתפקיד של מקפלת מצנחים שבסוף בוטל בגלל המצב הביטחוני בארץ והוצבתי מחדש לחיל המודיעין. שירתי בבסיס 515 שכיום זה הבסיס 8-200. השירות בצבא היה מאוד מעניין ומאתגר ורכשתי הרבה חברים וחברות באותה תקופה. אחת מחברות אלה היא חברה מאוד טובה שלי עד היום, שמה ברכה צור. שירתי מאוקטובר 1955 עד אוקטובר 1957. בתקופה זו התרחשה מלחמת קדש (אוקטובר 1956) וכולנו היינו מאוד עסוקים בתפקידים השונים. תקופת הצבא הייתה מאוד משמעותית עבורי ומאוד אהבתי אותה.

לאחר סיום הצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב במסלול מיקרוביולוגיה וסיימתי תואר שני במקצוע זה. המשכתי לעבוד באוניברסיטה במחלקה למיקרוביולוגיה. בשנים הראשונות עסקתי במחקר ולאחר מכן ניהלתי את מעבדות הסטודנטים למיקרוביולוגיה למשך 25 שנה. מאוד אהבתי את התפקיד והוא גרם לי סיפוק רב.

בשנת 1964 נישאתי ליוסי זק ואנחנו חיים באושר רב עד היום.

הבאנו שני ילדים. האחד – יהודה (שם חיבה – הודי) שנקרא על שם אח של יוסי, שהוא גם האבא של מאיה רותם וגלי. אנחנו מאוד גאים בו. בנוסף יש לנו את בתנו תמר (שם חיבה –תמי) שהיא האימא של מיכל, נועה, יעל ואיילת. גם בה אנו גאים מאוד.

לאחר סיום עבודתי וצאתי לפנסיה התחלתי בהתנדבות באגודת יד שרה והייתי פעילה בה למשך 18 שנה. זאת הייתה תרומתי לחברה. בשנת 2014 זכיתי לקבל תעודת הוקרה מעירית רחובות כאישה פורצת דרך ברפואה ועזרה לזולת.

ברצוני לספר משהו על תולדות משפחתי: הוריי יונה ויצחק ברן נולדו באוקראינה. אבי נולד בעיירה קופל ואמי בעיר ויניצה. אבי עלה לארץ בשנת 1920 במסגרת העלייה השלישית והצטרף לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. אחר כך הצטרף לקיבוץ עין חרוד ותל יוסף-המייסדים. לאחר תקופה מסוימת עזב לעיר תל אביב. אמי עלתה לארץ בשנת 1926 לעיר תל אביב והצטרפה לאחיה. הוריי נישאו בשנת 1935 והביאו זוג תאומים: אחי התאום אבי ואותי. גדלנו בעיר תל אביב בילדות מאושרת.

סבתא רותי בעת שירותה הצבאי

הסיפור של סבא יוסי

סבא מספר: "שמי הוא יוסף על שם סבי (בשם חיבה – יוסי). שם משפחתי הוא זק (ראשי תיבות של זרע קודש). נולדתי בתל אביב בחג השבועות בשנת 1937 בתאריך 16.5. היה לי אח בכור בשם יהודה שנפל במלחמת השחרור בכיבוש העיר עכו בתאריך ח' באייר תש"ח (17 במאי 1948, שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה).

למדתי בבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב ואחר כך בתיכון חדש בעיר תל אביב. הייתי חבר בתנועת נוער – "התנועה המאוחדת". לאחר סיום התיכון המשכתי את הלימודים בטכניון בחיפה. אחר כך התגייסתי לצבא ושירתי במשך חמש שנים בחיל הקשר, השתחררתי בדרגת סרן. אחר כך עבדתי בתעשייה אווירית, בין השאר כסגן מנהל מפעל. התפקיד המשמעותי היה המנהל הראשון של תכנית ההגנה נגד טילים הקרויה "חץ", תפקיד שאני מאוד גאה בו ונתן לי סיפוק רב.

על החלק המשפחתי סיפרה כבר אשתי רות.

הוריי, פרידה ויצחק, עלו ארצה מבלרוס מהעיירה קרינקי ישר לקיבוץ גבע. אמי הייתה רפתנית – מהראשונות בארץ. שם בקיבוץ גבע נולד גם אחי הבכור יהודה. אחרי חמש שנים עברו הוריי ואחי לכפר ילדים, מוסד להדרכת נוער שעלה מחוץ לארץ. משם עברו הורי לתל אביב ושם אני נולדתי. הייתה לי ילדות מאושרת עד גיל 11. בגיל 11 נפל אחי במלחמת השחרור ואז החיים בבית השתנו. אבי הושפע מאוד מהשכול ונפטר לאחר עשר שנים.

אני מאושר על כך שכאשר נולד בני הוא קיבל את השם יהודה על שם אחי זיכרונו לברכה.

אחי ז"ל ואני

הזוית האישית

רותי ויוסי: זו הייתה חוויה מאד מיוחדת! נהנינו מאד לספר לרותם את סיפורינו והחוויות שלנו, ונהנינו מזמן האיכות המשותף שלנו ביחד.