מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור מופלא על משפחה ייחודית וידועה בוורשה שבפולין – משפחת פריבס, שההיסטוריה שלה מתחילה בשנות ה60 של המאה ה-19. בבעלות המשפחה היה אז כל הברזל בפולין, ששימש למסילות ברזל ולכל תוצרי הברזל האחרים בפולין, ולכן שמה המקורי של המשפחה היה אייזנמן (איש הברזל בפולנית). בתקופת מלחמת 1860, פחד אייזנמן שיגייסו את ששת בניו למלחמה, והחליט להחליף את שם המשפחה, כדי שלא ימצאו אותם ברשימות לגיוס. לאישתו קראו פריבה ולכן החליט לקרוא לילדיו פריבס priva’s  וכך נולד שם המשפחה פריבס לדורות הבאים. אני רן פרידור, אחד מהצאצאים הרבים של ישעיהו פריבס, בן של בן ציון פריבס ז"ל, שעלה לארץ מפולין בשנות ה-30 של המאה הקודמת לפני מלחמת העולם השנייה. את שם משפחתי – פרידור) עברתתי כאשר נסעתי בשליחות מטעם המדינה, כפי שיסופר בהמשך.

בהגיעי לגיל 60 החלטתי לבדוק את ההיסטוריה המשפחתית של משפחת פריבס לדורותיה. ידעתי שכל אדם בעולם הנושא את שם המשפחה פריבס הוא חלק מהמשפחה המורחבת. בסיומה של עבודת המחקר החלטתי לקיים בביתי כנס של כל בני משפחת פריבס בארץ ובעולם. היה זה ערב מרתק אליו הגיעו כ-120 בני משפחת פריבס. בכניסה לביתנו הוצב לוח עם עץ משפחתי גדול וסיכות, כך שכל באי הערב יכלו למצוא את עצמם בעץ ולעדכן את הנתונים. כל המשתתפים נתבקשו להביא חפץ אחד שנושא סיפור על המשפחה ולספר אותו. בערב הזה התברר לכמה משתתפים שהם מכירים אחד את השני מבלי שידעו שהם בני משפחה אחת, ונשמעו סיפורים נפלאים על קורות המשפחה. לאחר ערב זה הועלה עץ המשפחה של משפחת פריבס  באינטרנט .

מספר ספרים נכתבו אודות משפחת פריבס, קורותיה ותרומתה של המשפחה העשירה והידועה בוורשה עד היום. ביניהם: "משפחת מושקט" מאת יצחק בשביס זינגר,  ו"אסיר תקוה" מאת פרופסור פריבס, זוכה פרס ישראל במדעי החיים.

לפני 20 שנה, כשבקרתי בפולין, הגעתי לאזור מגוריה של משפחתי,  ברחוב החשוב ביותר בוורשה, רח' גז'בובסקה. סיירתי עם חברי למשלחת בפולין והראיתי להם כ-10 בתים ברחוב, כולם שייכים למשפחה שהייתה מבוססת מאד. במהלך הסיור ביקרתי גם בבית הקברות היהודי בוורשה, ומצאתי את הקברים של אבי המשפחה וילדיו משנת 1880, זה היה רגע מרגש.

סיפורים מנעורי

גדלתי בכפר סבא, כשהייתי בן 12, הייתי "ילד טוב ירושלים", כלומר, לא השתוללתי עם כל הילדים,חיפשתי תמיד להיות בסדר והיה לי חוש צדק מפותח. אהבתי להאזין למצעד השירים האהובים עלי ברדיו. אהבתי מאד לקרוא ספרי הרפתקאות, היסטוריה, ויותר מכל אהבתי סיפורים על אהבות גדולות. אהבתי גם לשחק בחצר עם כמה מהחברים בכיתה, לשחק  כדורסל וכדורגל, הייתי מצטיין בזה ותמיד לא רצו לשתף אותי במשחקים חשובים. בנוסף גם אהבתי לרכב על אופניים.

בזמני לא היו חטיבות ביניים. בבית ספר יסודי היו שמונה כיתות,מא' עד כיתה ח'. גרתי לא רחוק מבית ספר, בהפסקות כולם היו בחצר והיו משחקים: חמש אבנים, גולות, קלאס וכו'. ואני חושב שזאת היית תקופה מאוד יפה של חיי כפי שאפשר לראות מהסיפורים הבאים:

מי רוצה להפסיד גולות?

גרתי אז כמו היום, ברחוב גולומב בכפר סבא. רוב חברי בני גילי גרו ברחוב הסמוך, רחוב החייל.חברי ואני נהגנו לשחק בגולות, והחשוב מכל היה או לפגוע בגולות או לעשות "שִיבֶר", שזה אומר לקרב גולה אחת לשנייה שאפשר לגעת בכל גולה באותה היד.אני לא הייתי שחקן טוב והילדים ברחוב השני תמיד ניצחו אותי וכך הפסדתי את כל הגולות. יום אחד בא לבקר אותי בן דודי דני, הלכנו לשחק גולות ברחוב החייל. את היום הזה  אני לא אשכח, כי דני הצליח להחזיר לי את כל הגולות שהפסדתי וגם "לרוקן" להם את כל הגולות של כל ילדיי רחוב החייל.

נוסע, נוסע, נוסע, נופל!

אני הייתי בן 15 עידו אחי היה בן 10 וגיורא אחי היה בן 5, כשאבי נסע לבקר את משפחתו בפולין. הנסיעה לוותה בהתרגשות גדולה מאחר ואבי נסע לפגוש לראשונה את שאריות משפחתו לאחר מלחמת העולם השניה. חזרתו של אבי לוותה בהתרגשות גדולה וכל זאת בעקבות ההפתעה שהביא לנו אבי בדמות מתנה מהדוד בוורוצלב. אופני ספורט, צ'כים, חדשים, נוצצים ועם "3 מהלכים"!!  זה היה משהו מאד מיוחד בסביבה שידעה במקרה הטוב רק אופניים מאד פשוטים מפירמת "חרש אופן".

כשנכנס אבא הביתה, והמזוודה עם הפינות המתכתיות, חשבה להתפקע, לא ידענו עדיין כי ההפתעה מחכה לנו בחבילת קרטון תמימה שנגררה על יד אבי הביתה.ואז אבא פתח את הקרטון וגלגל אחד עם שפיצים מבריקים ועוד גלגל עם שפיצים בוהקים נחשף לעיננו המשתוקקות. הוסרו הניירות מעל הכידון, כידון מעוגל של אופני מרוץ. עכשיו לא היה ספק בלבנו, אנחנו עומדים להיות מלכי השכונה. אבל איך אוסף החלקים הללו נוסע?

אבא הסביר לנו בסבלנות ראויה לציון כי אופני מרוץ מקצועיות תמיד באות בחלקים. כל הלילה דמיינתי את סיבוב הניצחון שאעשה עם האופניים בגן הציבורי. איך כולם יביטו בפליאה על אופני המרוץ האמתיות שלי.סוף סוף הגיע הבוקר ושלושת הבנים למשפחת פריבס היו מוכנים למסע הניצחון לאורך רחוב ויצמן בדרך ליצחק, אחד משני מתקני האופניים המיתולוגיים בכפר סבא.

גיורא הקטנצ'יק בן החמש הוביל את המצעד, כאשר הוא אוחז בקושי בכידון. אחריו בגאווה לא מוסתרת צועד עידו אוחז בכל יד בגלגל מבהיק. ואני הולך מאחורי עידו ונושא על כתפי את השלד.לאחר כחצי שעת צעדה זהירה הגענו למרכז המושבה, ליצחק מתקן האופניים,

יצחק כאילו חיכה לנו. חוויה של הרכבת אופני מרוץ חדשות עם "שלושה מהלכים ודרדר" גם עבור יצחק, אינה משהו רגיל, עקבתי בקוצר רוח, כיצד אוסף החלקים הנוצץ הופך לאט לאט לאופני מרוץ מקצועיות עם מלכים ודרדר, עד שהושלמה המלאכה והאופניים היו מורכבים לתפארת.

או אז צצה הבעיה שלא חשבנו עליה מראש, אם אני ,הבכור ארכב על האופניים הביתה, לא יהיה מי שישמור על אחי בדרך הביתה. אם עידו ירכב, אני אאבד תואר הבכור וגיורא בכלל עוד לא הגיע לשלב אופני שני גלגלים. בסיועו של יצחק, סוכם כי נצעד הביתה שלושתנו כאשר אנחנו מובילים את האופניים וכשנגיע הביתה איש איש לפי תורו ובכירותו יערוך את סיבוב הבכורה על אופני המרוץ החדשות עם המהלכים והדרדר.

מי שמכיר וזוכר את רחוב גולומב, יודע שמדובר ברחוב היורד ממערב למזרח ומסתיים היום בקניון ערים, אז הוא הסתיים ברחוב כצנלסון ובפרדס של חבס.

בשעת צהריים התיישבתי על האופניים והתחלתי להתגלגל במורד הרחוב תוך כדי כך שהאופניים משמיעות את הרחש שלא היה מוכר לנו כל כך של הדרדר.חלפתי על פני הצומת עם רחוב המעפילים והאופניים מגבירות את מהירותם. או טו טו אני חולף על פני בית חרושת הצמר. המסע הקצר והמהיר הסתיים כשנמרחתי על הגדר של הפרדס של חבס.היה שקט. אימא החלה לרוץ לכיווני, עידו רץ אחריה וגיורא מאחור. שכבתי פצוע ליד הגדר ולידי מה שהיו פעם אופני מרוץ מקצועיות עם מהלכים ודרדר. כשנשאלתי למה לא עצרתי לפני הגדר? עניתי לו:" אבל הפדלים הסתובבו אחורה ולא עצרו…. זה עשה לי דרדר". למחרת בבוקר נצפה המחזה הבא ברחוב ויצמן: גיורא עם הכידון, עידו עם שתי שמיניות שרק אתמול היו גלגלים נוצצים ואני חבול מאחור עם השלד, הולכים ליצחק…

הרפתקאות סבא רן בניגריה

בשנת 1965, בגיל 23, זמן קצר לאחר נישואי, נשלחתי עם אשתי אורה,  לשרת כדיפלומט ישראל בשגרירות ישראל בלאגוס, ניגריה. בלאגוס גיליתי עולם חדשו מרתק. זו הייתה תקופה מאוד חשובה גם בניגריה וגם בישראל. בניגריה התרחשה אז מלחמת אזרחים בין שני שבטים גדולים: היורובה נגד האיבו, ובישראל הייתה זאת תקופת מלחמת ששת הימים. הנה כמה סיפורים שמתארים את המפגש ביני לבין האפריקנים.

סיפור ראשון: אל תקנה אחרת אשתעמם

בוקר אחד בקשה ממני רעייתי אורה ללכת לשוק ולקנות 36 תפוזים כדי להכין מיץ לאורחים המוזמנים. בניגריה מכרו תפוזים, עגבניות ושאר ירקות לפי תריסרים. נסעתי לשוק וראיתי אישה זקנה ולפניה קערה גדולה ובה ספרתי בדיוק 36 תפוזים, פניתי אליה וביקשתי ממנה לרכוש את כל התפוזים, חשבתי שהיא מאוד תשמח למכור בבת אחד את כל התפוזים, להפתעתי היא השיבה: "אני מצטערת אדוני, אבל אני לא רוצה למכור לך את כל התפוזים כי אם אמכור לך את כל התפוזים מה אני אעשה כל היום?" קניתי רק חצי מהכמות וחשבתי לעצמי בדרך הביתה כמה מעניין ומוזר שהאישה מעדיפה לשבת בשוק ולהסתכן בכך שלא תצליח להיפטר מהתפוזים מאשר ללכת הביתה מוקדם.

סיפור שני: העדפתי לאחר מאשר למות

בתפקידי כדיפלומט הייתי נוסע מדי פעם לשדה התעופה לפגוש את הבלדר, האדם שמעביר דואר סודי ביותר מהארץ לנציגויות בחול. הבלדר היה נוחת בשדה התעופה, והיינו מחליפים את הדואר הסודי הנכנס והיוצא. היה חשוב לשמור על לוח זמנים כי השהייה של הבלדר בשדה הייתה קצרה מאוד.

באחד הבקרים, קבעתי עם רמוני, הנהג הניגרי של השגרירות, שיבוא לקחת אותי מביתי בשמונה בבוקר, כדי שנוכל להגיע לשדה התעופה בזמן, חיכיתי וחיכיתי ורמוני לא הגיע. לאחר זמן קצר הגעתי למסקנה שעליי לצאת לשדה התעופה עכשיו, אחרת לא אפגוש את הבלדר, הזמנתי מונית ודהרנו לשדה. הגעתי לשדה ברגע האחרון ופגשתי את הבלדר. כל הדרך בחזרה כעסתי על רמוני וחשבתי איך אפטר אותו על כך שלא הגיע. בצהריים כשהייתי במשרדי, ראיתי בחלון את רמוני מגיע ברכיבה על אופניים. עצבני וכועס פניתי אליו לבקש הסברים לאיחור, בראש מורכן וקול נמוך הוא אמר:" מאסטר, אתה לא תאמין מה קרה לי, בלילה חלמתי שאני נוסע עם האוטו לשגרירות ובדרך קוראת לי תאונה ואני נפצע קשה ומת. לכן בבוקר פחדתי לנסוע ברכב ולכן נסעתי באופניים אפילו שידעתי שאתה מאוד תכעס עליי ואולי גם תפטר אותי, אבל זה יותר טוב מלמות". הסיפור היה נוגע ללב וקשה היה לי להמשיך לכעוס עליו, אמרתי לו שאני מקבל את ההסבר ההזוי שלו, אבל בפעם הבאה שיבוא עם תירוץ יותר מקורי.

סיפור שלישי: גנב עייף

השגריר של ישראל בלאגוס גר עם משפחתו בבית גדול. ערב אחד הוא יצא לבלות עם אשתו, כשחזר הביתה ראה מרחוק שכל האורות בביתו דלוקים, מהר פתח את הדלת וגילה להפתעתו גנב ישן על הספה בסלון ועל הרצפה לידו סדין ובו רכוש רב שאסף מכל החדרים, מסכן!! הוא היה עייף.. .

סיפור רביעי: איך לא נדרסתי

בימים ההם נהוג היה להעסיק שומרים בבתים של אנשים חשובים. יום אחד יצאו השגריר ואשתו לבלות וכשחזרו, גילו שהשומר נרדם בכניסה למוסך של הרכב. השגריר החליט שבמקום להעניש את השומר הוא יפתיע אותו. השגריר ואשתו גררו את השומר לצידי הדרך, הכניסו את האוטו למוסך, סגרו את שער המוסך והחזירו את השומר למקום. בבוקר התעורר השומר ולא הבין כיצד האוטו נכנס למוסך בלי לדרוס אותו!!

כיום

כיום אני גמלאי של "שירותי בריאות כללית" ומשתדל להנות מהזמן החופשי. יש לי-3 ילדים גדולים ו-5 נכדים מקסימים.  בזמני הפנוי אני משתדל להנות גם מתחביבי והחשוב שבהם: ההתנדבות. כבר 6 שנים שאני חבר במועדון "רוטרי" כפר סבא. "רוטרי" הוא ארגון שרות עולמי, לא פוליטי, של מתנדבים, המאוגדים במועדונים חברתיים, ומקיימים פעילות הומניטרית התנדבותית בארץ ובעולם.

במסגרת המועדון אני פועל רבות בתחום ההתנדבות. בין השאר חילקתי  מזון לנצרכים, ואימצתי ומטעם המועדון מועדונית של ילדים בכתות א'-ב' ממשפחות מצוקה.

הפרויקט העיקרי שיצרתי, במסגרת פעילותי כראש "אפיק הקהילה", הוא תכנית חדשנית ללימודי גישור לילדי בתי ספר אשר עוזרת לתלמידים להתמודד עם סכסוכים, מריבות ואלימות. כשהילדים מצליחים זה מסייע לתחושת הביטחון האישי של התלמידים וגם לביטחון העצמי שלהם. זה מונע מתח נפשי ועוזר להתמודד עם מקרים כמו הפצת שמועות זדוניות (שיימינג) בווצטאפ. מה שמייחד את התכנית הוא דרך בחירת הילדים המגשרים, שמקפידה שיהיו גם תלמידים מצטיינים "מנהיגים", גם תלמידים טובים שלא מתבלטים וגם תלמידים עם בעיות התנהגותיות. הילדים שלמדו גישור פועלים כל השנה בקרב תלמידי בית הספר, והתוצאות של הפרויקט בשלושה בתי ספר בכפר סבא היו  כל כך מצוינות שזה הפך להיות פרוייקט ארצי שמתקיים בכשש ערים נוספות כמו חולון, חיפה נצרת ועוד. לאות הערכה על פעילותי זכיתי לקבל את "מגן הסובלנות" עבור "פעילות ההתנדבותית ובמיוחד פרויקט הגישור" בטקס מרשים בחיפה מנגיד "רוטרי ישראל "

בשבילי ההתנדבות היא ערך עליון  שנותן הרבה משמעות לחיי. אני מקווה שנכדיי ילכו בדרכי. מי ייתן ויהיה לי כוח לנמשיך להתנדב עוד שנים רבות.

הזוית האישית

סבא רן: נהניתי מאד גם מהמפגש עם הדור הצעיר וגם המפגש עם בני הדור שלי, נהניתי לשמוע את החוויות של בני גילי הדומות לשלי. במיוחד נהניתי מההזדמנות לשחזר מחדש את קורות חיי וקורות משפחתי לדורותיה, גם בפני שאר המשתתפים בתכנית. התרגשתי מההזדמנות שניתנה לי להיות עם הנכד שלי במפגש שהוא נטו הקשר ביני ובינו, זו הזדמנות מיוחדת לספר לו מי אני. מה אני. בד"כ, כשאנחנו נמצאים ביחד, אנחנו צוחקים ומדברים על הכאן והעכשיו, בד"כ עם בני משפחה נוספים. המפגשים הללו אפשרו לי לשתף אותו בסיפורים מחיי ומעברי שאולי לא היה מזדמן לי לספר לו אותם לולא התכנית הזו. אני שמח שהשתתפתי בתכנית, תודה.

יונתן: סבא, למדתי ממך המון וזה מאוד עניין אותי. אהבתי לכתוב איתך יחד את הסיפורים שלך. אוהב יונתן