מאגר סיפורי מורשת

סבתא תקווה – סביחה אגאי – לעטר מספרת:

שמי תקווה אני הילדה החמישית מתוך שבעה ילדים לבית משפחת אגאי נולדתי בשם סביחה (בוקר) וכאשר עלינו לארץ ישראל שינו את שמי לתקווה ואת שם משפחתי לעטר (הפירוש בערבית סוחר/רוקח תבלינים. זה היה מקצועו של אבי).

סיפור משפחתי 

ההורים של אבא שלי הגיעו מאירן. שם משפחתו היה אגאי, זהו תואר של כבוד בשפה התורכית. אביו, סבי עזרא היה גבר חסון וג'ינג'י, הוא גידל עצי תות על שטח נרחב באירן, וכך התעשר ממכירת תולעי משי. בגלל שאיפת הנדודים שלו עבר עם בני משפחתו לבצרה בעיראק – עיר התמרים. הם גרו בבצרה ודברו בפרסית ובערבית. בנו סלים אבא שלי ייבא סחורות מהודו ומתורכיה: תבלינים, צבעי שיער, איפור טבעי (פוך), קטניות ותה. הוא היה סוחר עשיר, הייתה לו חנות גדולה באזור המסחרי (עשאר). הסחורות הגיעו מגבול פרס-עיראק.

סבתא עם אחיותה בילדותה (אמצעית בתמונה)

המשפחה גרה ב"בית ערבי" זהו בית גדול במרכזו חצר פנימית מרווחת ומסביב שמונה חדרים. בחצר התנהלו רוב חיי היומיום. בימי הקיץ החמים בני המשפחה ישנו על הגג.

החיים בעיראק היו טובים למשפחה מבחינה כלכלית. הילדים למדו בבתי ספר יהודיים, כמו בית ספר "אליאנס" בהנהלה יהודית. הסיבה לעלייה לארץ הייתה ה"פרעות", שהתחילו מצד הערבים נגד היהודים, כמו כן השלטונות האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הציונים. את דוד מנשה האשימו בקומוניזם ואת אבי שהיה פעיל עלייה, עצרו והחרימו את רכושו, האשימו אותו בריגול למען ישראל, בגלל שמצאו אצלו עיתונים בעברית שהגיעו מישראל.

בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים לישראל. בשנים 1950-1951 יצאו כ – 120,000 במבצע עזרא ונחמיה. יחד איתם עלו גם סבא סבתא וארבעת ילדיהם. זו הייתה עלייה לגלית, חוקית. ארגנו את המבצע שלמה הילל ומרדכי בן פורת, הם כיהנו אחר כך כחברי כנסת.

כשהגיעו לארץ, שינו ההורים את שם המשפחה מאגאי לעטר שפרושו רוקח, על שם מקצועו של אבי (רוקח תבלינים). בהתחלה אבא היה אופטימי שהגיע לארץ הקודש, אך כשראה את המעברה התאכזב מאוד. חיי המחסור והתנאים הקשים גרמו לו למשבר מנטלי, המעבר מדמות חזקה ומוערכת בעיראק למחוסר כל, היה קשה לו.

אמי, הלה בחוכמתה ובחוש הנשי הצליחה להתאקלם יפה בארץ, היא הפכה לדמות הדומיננטית, "תפסה פיקוד" דאגה לעזור לאבא ולטפל במשפחה. אבא מצא עבודה, אך לא היה מרוצה, הוא מצא נחמה בלימודי התנ"ך. הוא היה אדם משכיל, בקיא בתנ"ך, נעים זמירות ופרשן.

בכל יום ראשון הגיעו לביתנו הצנוע חבריו מבית הכנסת והקשיבו ל"פרשת השבוע" בליווי הסברים, פרשנות ומשלים וכל זה על כוס תה, שאמי הכינה להם. היא הקפידה על כוסות מיוחדות "אסטקן" וכעכים עיראקים. הדרשה נוהלה בשפה הערבית כמובן.

אמא ואבא עבדו קשה מאוד, כדי שהילדים שלהם יגדלו בריאים ומאושרים, ילמדו ויצליחו בחיים.

מטרתם הושגה בהצלחה.

הזוית האישית

סיפורו של סבתא תקווה תועד ע"י אור כהן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי באורט חולון. המורה המנחה – זהבה גור.