מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

"הסבתא של כולנו"

סבתא רבתא ריה
סבתא רבתא ריה בת 102
"מאה שנות חיים"

"הסבתא של כולנו"

סבתא ריה  – מאה שנות חיים.

סבתא רבתא שלי נולדה בעיירה  בה חיו יהודים "איזלוצ'סקוייה" לבית משפחת צ'רטקוב. אמה לבית משפחת כגן, הייתה בת כהנים. בנערותה למדה ועבדה בעיר חרקוב – עיר גדולה וידועה. למדה מלאכת יד והייתה תופרת וידעה גם עסקי חייטות .נישאה בגיל 19 או 20. ועברה לגור באוקראינה בעיירת הפיתוח

"קריבויירוג" יחד עם סבי סבא רבה גרישה גוצל ז"ל. כל משפחתי חיה בעיר זו. בה נולדתי גם אני. בשנת 1991 בהיותי בת 5 עליתי ארצה עם הורי. שנתיים אחרינו עלתה סבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי עם בתה ובעלה הסבים שלי סבתא ורה, סבא ויקטור. ב"ה מאז כל משפחתי הקטנה נמצאת בארץ.

אני הנינה דור חמישי ממנה. סבתא רבתא שלי לא שמרה מצוות באדיקות. אני דור חמישי ממנה שבעצם נעשו "חילונים" בעקבות הקומוניזם שפשט על רוסיה. אביה ואמה כן היו שומרי מצוות. בתור אישה שחזרה בתשובה אני מרגישה שיש כאן סגירת מעגל, בסוף הצאצאים חוזרים לשורשים. סבא רבה שלי בעלה נפטר לפני כ- 15 שנים. סבתא רבתא בחיים היום , היא נולדה בשנת 1914, בעז"ה באלול הקרוב תהיה בת 102. כאשר יש לה 4 ילדים, 6 נכדים, 19 נינים, ו- 5 בני נינים. מצבה הבריאותי הייתה טוב מאוד עד לפני מס' שנים. כעת לצערנו סבתא נעשתה חולה ונמצאת בטיפול צמוד בבית חולים. אנו בני המשפחה נמצאים אצלה בתורנויות קבועות.

הסבתא רבתא שלי ריה, אישה מיוחדת במינה. כבר בצעירותה התייתמה מאמה כשהייתה בת 18. אמה נפטרה ממחלה כלשהי. סבתא ספרה שלילה לפני כן חלמה על אמה שמדברת איתה ופתאום מתרחקת ממנה לאט לאט ודמותה נעשית קטנה ומתרחקת עד שאינה נראית כלל. למחרת נודע לה שהיא נפטרה.

כשסבתא הייתה ילדה משפחתה התגוררה בעיירה הנ"ל, הם היו משפחה עמידה בעלת נכסים. התפרנסו מעסקי יצור גבינה ומוצרי חלב. היו להם בהמות, ומהם היו חיים. בעיירה זו היהודים שמרו על אורח חיים דתי. ספרו לי על אביה של סבתי הסבא רבא רבא שלי נוּחֶם ז"ל, היה מניח תפילין, אך לא היה בית כנסת רשמי אלא התפללו במניין באופן מוסתר באיזה בית או מבנה ארעי כי גם אז פחדו להתפלל בפרהסיה. היה להם מטבח נפרד בבית. בנוסף נודע לי שהסבא רבה רבה הזה היה חייל בצבא ה"צר". זו הייתה תקופה טובה בעבורם עד בו הקומוניסטים. עם בוא הקומוניזם, נלקחו ממשפחתי כל נכסי הפרנסה, הם לא יכלו למכור יותר מוצרי חלב, ולא רק הם, גם שאר היהודים ובכלל כידוע גם הרוסים שחיו במדינה אז זו הייתה נחלת הכלל- לקיחה מהפרט את חפציו ונכסיו.

משפחתי גורשה מהעיירה לעיירה אחרת – "גורלובקה."

בימי נערותה קמו מפלגות של הקומוניסטים כאמור שרצו להנחיל לכלל את האידיאולוגיה החדשה. רוב בני הנוער השתתפו בה בין אם ברצון ובין בשל לחץ חברתי כי כך היה מקובל. גם סבתא ריה הייתה חברה באחת מהמפלגות. אבי אמר שהיא ספרה שעם הזמן היו המון אנשים רעבים מסתובבים ברחובות, והיו רואים את חלקם ממש מתים בחוץ לאחר זמן מה. אנשים נושלו מנכסיהם ולא הייתה להם פרנסה. לא הייתה אפשרות לעבוד באופן עצמאי, דבר זה היה נחשב לא חוקי לפי הקומוניזם, ההמון היה צריך לחיות ממה שהשלטון נותן. היו תורים מטורפים לכל דבר, ולא כולם קבלו מצרכים בסיסיים. הכל היה חנוק וסגור. סבתא חוותה מוות בעיניה מספר פעמים, ולאט לאט חלחלה ההבנה על הנזקים שהשלטון עושה. אנשים מתו ברעב.

בשלב זה היא נהגה באומץ רב, החזירה את כרטיס החבר שלה של המפלגה בו הייתה חברה, באומרה שאינה מעוניינת לתת יד לארגון שממית אנשים. לפי דעתה הם היו האשמים בקורבנות הללו. איני יודעת אם היא הצהירה על כך בקולי קולות או שפרשה בשקט. בכל אופן אני מאמינה שמעשה כזה אינו התפרש כנאמנות לשלטון והיה כרוך בסיכון כלשהו.

כשסבתי נישאה נולדו להם ארבעה ילדים. אבי מספר שיש בביתה תמונות של דודים שלו האחים של סבתא שלי בתה של סבתא ריה. בתמונות נראים הילדים רזים ומצומקים. הם כמו רבים אחרים חיו בעוני גדול ובתחושת רעב. שפע לא היה אכלו מעט וזה השפיעה על המראה החיצוני. אני תמיד מתלהבת להביט על סבתא שלי ואחיה היום, כשהם עצמם כבר בני 80+ ולחשוב שפעם הם היו "מצומקים" רעבים ורזים….

מסופר על סבתא רבתא שנהגה בתושייה והצילה את חיי בתה דודה של אבי, דודה לורה ז"ל (נפטרה ממחלת הסרטן לפני 6 שנים). הדודה הייתה כבת שנתיים נהייתה חולה בשל המצב הרעב העוני. התחילה לחוש שלא בטוב והייתה על סף מוות מרוב חולשה. המצב זה כבר לא הצליחה לאכול, גם הייתה ילדיה קטנה ולא ניתן היה להסביר או לדבר אליה כמה חשוב שתעשה מאמץ לאכול. אז סבתי השיגה סולת, בשלה דייסה, והייתה נחושה להאכיל את הילדה. הילדה לא שיתפה פעולה. מה עשתה? אני לא יודעת האם היא הכינה או מאיפה היה: היא לקחה קשית, שאפה דייסה בפיה עם הקשית ופשוט דחפה את הקשית לגרונה של בתה, ונשפה כך שהדייסה תכנס לבטנה. כך עשתה מס' פעמים בהדרגה- זה גם היה מסוכן כי הבת לא אכלה הרבה זמן אז גם לאכול הרבה בבת אחת היה מסוכן. ככה האכילה סבתא את דודה לורה ז"ל עד שהתחזקה וחזרה לחיותה והבריאה ב"ה.

בשנים אלו גם היו היא וסבא רבא עובדים בסתר בלילות בתפירה ובחייטות, ומוכרים את זה לאנשים בסוד על מנת להתפרנס. היו מכינים נעליים, מעילים, חפצי עור, וכו'. הדבר גם היה כרוך בסיכון, שמא ילשינו או שיתפסו, כי אסור היה לעבוד באופן פרטי.

בשנים קצת יותר טובות כשהיו יותר אמצעים, נחשף כשרונה של סבתי. היא  הייתה ידועה בתור בשלנית מוכשרת, וידעה להכין כמויות גדולות של אוכל. אמנם משפחתי לא הייתה ממש גדולה. היו לסבתא 4 ילדים, אולי בימינו זה לא נחשב ממש משפחה ענקית, אך בשביל רוסיה של אותם ימים הם נחשבו ממש למשפחה מרובת ילדים, ואף דבר זה היה ללעג, כי העוני לכאורה לא אפשר לגדל ילדים, וידוע שאצל הגויים לא נהוג להביא הרבה ילדים לעולם. היא היתה מבשלת לאירועים משפחתיים כמויות גדולות של אוכל, שהיה ידוע כטעים במיוחד, ותוך זמן קצר מאוד הייתה מעמידה ארוחה שלימה . חבריו של אבי כשהיה קטן היו מחכים ליום הולדתו לאכול את עוגת ה"נפוליאון" המפורסמת של סבתא ריה כי הייתה טעימה באופן יוצא דופן והכנת העוגה הייתה טרחה רבה. גם אני בתור ילדה זכיתי לטעם מעוגה זו וזכור לי הטעם האותנטי שלה. ברוסיה סבתא גם הייתה יודת להכין מאכלים סביב עונות השנה לפי החגים, בכל חג שהתקרב את המאכל המיחוד לו אף עפ"י שכלל לא היה להם לוח שנה, ולא ידעו במדויק את תאריכי החגים. צריך להבין שהם חיו במצב מיוחד כי אינם היו דתיים כהוריהם וגם היה אסור להרות שום כוונה דתית בימי בקומוניזם. לכן ידע רב לא היה לה ביהדות, אך היא עשתה מהשזכרה מבית הוריה את האוכל וציינה את החגים לעיתים שלא זמנם ממש אלא אפילו קרוב לזמן. בימינו זה עלול להשמע מצחיק: מה לחגוג את פסח לפני או אחרי הזמן?- הרי פספסנו את כל העניין. אבל עבורם כך הם שמרו על יחודיותם ועל מעט מיהדותם ע"י האוכל וציון חגים אפילו שלא בזמנם.

גם נודע לי שהייתה יודעת לקרוא ביידיש והייתה מקבלת עלון בשם "ידיש גיים –לנד"  עלון ביידיש מטעם "המולדת הסובייטית". שהיווה מעין מחווה של הרשאה ליהודים להתעסק היהדותם ברשות המדינה.

שנים לאחר מכן, לא נחו על זרי הדפנה. הנאצים החלו להשתלט על אירופה. כל אחיה של סבתא לחמו בצבא נגדם. ם היו כ-6 ילדים אחים ואחיות.

הממשלה החליטה לעשות "ואקואציה" טרנספר לאוכלוסה באוקראינה, בשל הגעת הנאצים עד אליהם. על מנת לשמור על האוכלוסיה פשוט להבריח אותם לצפון לאיזור סיביר וסביבותיה.

סבתי ומשפחה ברחו ברכבת לסיביר. סבא שלי החתן שלה סיפר שהם נסעו ברכבת וממש ניצלו בנס. הוא קורא לזה "מזל"…. הנאצים היו יורים מהאויר ומפציצים. הרכבת בה נסעו הנאצים כמעט השיגו אותה הם ירו עליה ופגעו בה. הם יצאו מהרכבת כאשר היו להם חורים של יריות בתיקים ובמזוודות ואף על על מבגדים. אך הם לא נפגעו.  בנוסף בהפצצות הרכבת היתה עוצרת והאנשים התחבאו מתחתיה. לא היה קל לברוח לסיביר. אך הנאצים לא בגיעו עד לשם. המשפחה שלי ברחה לשם ושם היו מפעלים ואיזורי תעשיה בהם האנשים עבדו. זה לא היה הכליאה המפורסמת בסיביר לאסירי השלטון אלא כל מי שיכל ברח, כל הגילאים היו שם, וכך אנשים נצלו.

סבי עבד שם במפעל כלשהו אשר במהלך העבודה איבד עין. העין התנפצה ונלזה ומאז ועד מותו הייתה לו עין מדומה מפלסטיק. אני זוכרת את עיניו הן היו כחולות וכילדה לא הבנתי למה העין ההיא לא זזה כשהוא מביט לכיוונים שונים.

בתום המלחמה הם חזר חזרה וחיו ב" קריוויירוג". לאחר המון שנים כשירד "מסך הברזל" ונודע לי שהייתה יודעת לקרוא ביידיש והייתה מקבלת עלון בשם "ידיש גיים –לנד"  עלון ביידיש מטעם "המולדת הסובייטית". שהיווה מעין מחווה של הרשאה ליהודים להתעסק היהדותם ברשות המדינה.

אז כבר היה מותר ליהודים לעזוב את הרוסיה, הורי עזבו את אוקריאינה באופן חוקי, ועלו לארץ ישראל. שנתיים אחרינו עלו סבא וסבא מצד אבא יחד עם סבתא רבה וסבא רבה ריה וגרישה. גם משפחתה של אמי עלו. היום כולם ב"ה בארץ ומתגוררים בעיר נצרת עילית בה אני גדלתי!

לסיכום סבתא ריה סבתא רבתא שלי הינה עד היום אישה אצילית, הייתה כשרונית מאוד ומוצלחת בעלת תושיה ונחישות, ידעה להיות גבורה גם בתקופות קשות, וממנה יצאה משפחה שזכתה לעלות למדינת ישאל ולחזור לשורשים.

העשרה

חרקוב: ""חַרקוֹב (באוקראינית: ??????, חַרקִיב; ברוסית: ???????, בפולנית: Chark?w) היא העיר השנייה בגודלה באוקראינה, לאחר קייב, הבירה.  חרקוב היא מרכזו של מחוז חרקוב. היא נמצאת בצפון-מזרח אוקראינה ואוכלוסייתה מונה כיום כ-1,449,000 נפש (2010). חרקוב מהווה את אחד ממרכזי התעשייה, התרבות וההשכלה החשובים של אוקראינה". ויקיפדיה

תשע"ו

מילון

חרקוב
חַרקוֹב (באוקראינית: ??????, חַרקִיב; ברוסית: ???????, בפולנית: Chark?w) היא העיר השנייה בגודלה באוקראינה, לאחר קייב, הבירה. חרקוב היא מרכזו של מחוז חרקוב. היא נמצאת בצפון-מזרח אוקראינה ואוכלוסייתה מונה כיום כ-1,449,000 נפש (2010). חרקוב מהווה את אחד ממרכזי התעשייה, התרבות וההשכלה החשובים של אוקראינה.

ציטוטים

”השיר "טום בללייקה" ביידיש“

הקשר הרב דורי