מאגר סיפורי מורשת

"שמי פייגה געשטעטנער. שם משפחתי לפני נישואיי היה פלבובאום. נולדתי בשנת 1936 בברטיסלבה המכונה בגרמנית: פיטסבורג ובהונגרית: פוז'ן. המקום נמצא בצ'כוסלובקיה (כיום סלובקיה). משפחתי מנתה את הוריי ואחיי: מרדכי, אברהם חיים, ואני – פייגה. עליתי לארץ ישראל בשנת 2012.

כשהייתי בגיל 5 בערך, פלשו הגרמנים – הנאצים לאזורנו. בתחילה לא הרגשנו כל כך את המלחמה, אולם כעבור זמן קצר, בשנת 1942 הוציאו אותנו מביתנו והעבירו את משפחתי לגטו. היה זה גטו פתוח – גטו ללא חומה. אך  כשיצאנו מהגטו היינו צריכים לענוד על בגדינו את הטלאי הצהוב. היה אסור לנו להיכנס לחנויות, לעלות לרכבת, להיכנס לפארקים ציבוריים וכו'

יש בידי תמונה שהצטלמתי עם חברותי בגטו. אך אינני יודעת מי צילם? ולצערי, אני גם לא יודעת עד היום מי מחברותיי בגטו שרדה את השואה. היינו יותר בטוחים בגטו מאשר מחוץ לגטו לכן לא ממש יצאנו מחוץ לגטו. אבי לעומת זאת היה יוצא מהגטו כדי לעבוד בעסק שהיה שייך לו. אבל, כאשר הגרמנים נכנסו, הם לקחו את כל העסקים של היהודים ונתנו אותם לגויים. אלא, שהגוי שקיבל את העסק של אבי לא רצה לנהל את העסק של אבי. ונתן לאבי לנהל את העסק בעצמו ועבור העבודה אבי קיבל קצת כסף.

ביום כיפור של שנת 1943 החליט אבי, ללכת  לגוי שעבד אתו לבקש ממנו תמורת שוחד, כמובן, שהוא יסכים להחביא אותנו בביתו שהיה בכפר קטן, ואכן, אנחנו: אמי, אני ואחיי עברנו להסתתר בביתו של הכפרי הגוי. אבי התחבא בבית מסתור סמוך לגטו. משם היה אבי יוצא כל יום לעבודה שלו. ביום כיפור בשנת 1944 אבי עדיין הסתתר בבית המסתור שלו. למרות, שבאותו זמן היהודים בגטו חשבו שהגרמנים כבר לא ייקחו אותם למחנות. אך לצערנו, הם טעו.

למחרת יום הכיפורים הגיע אבי לגטו, בכדי להתפלל שחרית. אבל, כאשר שומר הגטו פגש את אבי, הוא היה בהלם. השומר שאל את אבי: "איך אתה עוד פה"??? אבי שאל אותו: "למה"? והשומר סיפר לו: שאתמול, בעיצומו של יום הכיפורים, הגיעו הנאצים לגטו והוציאו את כל היהודים מהגטו למשרפות באושוויץ. אבי היה בשוק נורא. גם הוא היה בטוח שהגרמנים כבר לא יגיעו לגטו.

כך נודע לאבי שכל משפחתנו נלקחה לאושוויץ. אבי  שלח לנו מיד מכתב, עם הידיעה הקשה שלקחו את כל יהודי הגטו לאושוויץ. אנחנו היינו היחידים ששרדנו את השואה מאותו הגטו. (יתכן ויש עוד בודדים מהגטו ששרדו אך לא ידוע לי). אבי הגיע אלינו בהזדמנות הראשונה שיכול היה ויחד ברחנו לבודפשט שבהונגריה. כל הדרך ובכל תקופת השואה, בכל רגע ושניה היה נס.

כדי להגיע לבודפסט היינו צריכים מסמכים המאשרים שמותר לנו להיכנס למקום. אך בפועל לא היה לנו את המסמכים הנחוצים, וגם בדרכון שהיה לנו היה כתוב שאנחנו יהודים.

באחד מתחנות העצירה שלנו הגיע אלינו שוטר גרמני וביקש לראות את הדרכונים ואישורי המעבר. אבי שראה אותו מתקרב הלך לשירותים להסתתר, ואמי אמרה לשוטר שכל המסמכים נמצאים אצל אבי והוא בשירותים. השוטר המתין לאבי, וברחמי שמים ניגש מישהו לשוטר ואמר לו ללכת למקום אחר. ברגע האחרון עלינו לרכבת ויצאנו לדרך. אולם בזה לא הסתיימו הסיוטים, לרכבת הגיע מבקר לבדוק, אבי שוב התחבא בשירותים וכשהמבקר הגיע אל אמי היא אמרה לו שהדרכונים ואישורי המעבר אצל אבי והוא בשירותים ושוב ניצלנו. בדרך לא דרך הגענו לבודפשט. אך גם שם היה מסוכן לא פחות מהכפר.

בגטו בבודפשט היו אמנים יהודים שהצליחו לזייף תעודות של גויים עבור היהודים. אבי הצליח להשיג לנו כאלה מסמכים וכך ניצלנו ב"ה.

מיד כשהסתיימה המלחמה בסוף שנת 1946. כשעדיין לא הוקמו בתי ספר יהודים, נשלחתי ללמוד בבית ספר של גויים. שם למדו עוד מספר ילדים יהודים. למדנו בנים ובנות. אצל הבנים לא ניתן היה לזהות מי יהודי ומי גוי? משום שהנהלת הבית ספר לא הסכימה לבנים להסתובב עם כיפות על ראשם. המורה שלי בבית הספר, זכורה לי, בתור אישה רעה – היא הייתה אנטישמית. לאחר שנה אחת שבו הייתי בבית הספר הזה עזבנו את הונגריה והגענו לאנגליה ומשם המשכנו לאוסטרליה באנייה 'סירנה'.

לאחר מספר שנים נישאתי לר' נתן געשטעטנער ז"ל וגם הוא כמוני ניצול שואה הקמנו יחד משפחה חדשה נולדו לנו ארבעה בנים: אלעזר, אהרון, שלמה ויוסי. היום יש לי הרבה נכדים ונינים ב"ה.

הזוית האישית

בשואה עם ישראל איבד המון יהודים. אולם, בזה שאנו חיים בתור יהודים ובפרט יהודים שומרי תורה ומצוות זה הנקמה הכי גדולה שלנו בנאצים, הם רצו להשמיד אותנו והקב"ה לא נתן להם.