מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי שושנה שטרנברג, נולדתי בישראל, בעיר כפר סבא, בשנת 1948, עם קום המדינה, בעיצומה של מלחמת השחרור, להוריי רחל ואלימלך לוי ז"ל. קראו לי בשם שושנה על שם אימא של אבא שלי שנפטרה. בזמנו כפר סבא הייתה מושבה קטנה. לא היו בניינים רבי קומות, אלא בתים קטנים עם חצרות. הבית בו גדלתי היה בית שומר שבת וכשרות. חגגנו את כל החגים בהתאם למסורת. הבית שלנו היה צנוע וקטן, אך למרות זאת זכורות לי ארוחות צהרים משותפות עם אחי בני ואחותי איילה במטבח הזעיר, שם נהגנו להיפגש כולם ולספר על חוויות היום. גם השירותים וגם המקלחת היו מחוץ לבית. זה לא היה נוח ואף מפחיד בערב. עד גיל 3 בערך רחצו אותי בגיגית גדולה. כשהייתי קטנה מאד, בתחילת שנות ה-50, הייתה בארץ תקופת צנע. מצרכי המזון היו מחולקים לפי מספר הנפשות במשפחה. קיבלנו תלושים ורק איתם קנינו מצרכים כמו: אורז, קמח, סוכר, שמן. כשגדלתי מעט, אבי שתל בגינה ירקות כגון צנוניות, פלפל, בצל ירוק, מלפפונים, וכך אכלנו סלט מזין וטרי. בהמשך הקימו הורי לול וגידלו בו תרנגולות, ברווזים ותרנגולי הודו וכך יכולנו לאכול בשר בלי לדאוג. יכולנו גם להחליף תרנגולת בתמורה למצרכים אחרים. אם חשקה נפשנו בממתק, היינו מקבלים לחם עם ריבה שאימא שלי הכינה. בסוף שנות ה-50 המצב השתנה והיה מגיע חלבן עם בקבוקי חלב. בזמנו לא היו סופרמרקטים אלא רק כמה חנויות קטנות למצרכים, חנות בשר וחנות דגים. אם רצינו גלידה, הרשו לנו פעם ב.. והיינו הולכים לקנות בקיוסק. לא זכור לי מאכל מסוים שאהבתי במיוחד בילדות כי האוכל היה פשוט, בלי הרבה אפשרויות בחירה. לא היו מסעדות כמו היום ולא הייתה אפשרות להזמין אוכל הביתה. אכלנו בתאבון רב את כל מה שאימא שלי הכינה. כמעט ולא היו ממתקים. אכלנו בעיקר לחם עם ריבה, ביסקוויט ומדי פעם – עוגה שנאפתה על ידי אמי. לא נסעתי עם הוריי לטיולים משום שלאף אחד כמעט לא הייתה מכונית פרטית ואת הטיולים בארץ ערכנו במסגרת בית הספר ותנועת השומר הצעיר.

הוריי היו אנשי עבודה. אבי היה פועל בניין בעיר והיה שותף לבנייתם של הרבה מבנים כמו ביה"ח מאיר, בניין בית המשפט ומס הכנסה. לאחר מכן עבד כפקיד בעיריית כפר סבא. לאמי הייתה חנות צמר קטנה בתוך הבית בחדר קטן, זו הייתה חנות הצמר הראשונה בכפר סבא. היא אהבה מאד לסרוג ואלו הבגדים שלבשנו בילדותינו.

תקופת הגן ובית הספר

בכפר סבא של פעם שבה נולדתי וגדלתי, לא היו הרבה גני ילדים ובתי ספר. אני הלכתי לגן לראשונה בגיל 5, לגן חובה – גן "ברכה", שהיה צמוד לבית ספר יסודי אוסישקין. בית הספר אוסישקין היה סמוך לבית מגורי ברחוב רוטשילד ושם למדתי. בסיום כיתה ח' עברתי ללמוד בתיכון ע"ש כצנלסון. בבית ספרי לא היה נהוג לבוא עם תלבושת אחידה.

מכיתה א' ועד כיתה ד' הייתה לי מורה ששמה היה תמר. אני זוכרת אותה לטובה עד היום. בכיתות ה'-ו' הייתה לי מחנכת בשם בת שבע, ובשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי היה לי מחנך בשם בן צור. לא היה נהוג לקרוא למורים בשמם הפרטי כמו היום, אלא קראנו להם "המורה". כשהמורה נכנס לכיתה, קמנו, ורק כשסימן לנו – חזרנו לשבת. העונשים בבית הספר היו: לעמוד בפינת הכיתה, לצאת החוצה מהשיעור, להישלח למנהל לשיחה או להישלח ליום שלם לכיתה נמוכה יותר (העונש המעליב ביותר). פעם בשנה יצאנו לטיול שנתי. יצאנו רק עם המורים, ללא ליווי של ההורים. בכיתה ח' יצאנו לטיול של יומיים וישנו בשקי שינה בחוץ.

בבית הספר היסודי היה חדר אוכל ובו אכלו הילדים שהוריהם היו במצב כלכלי קשה או הורים שעבדו ולא היו בבית. את האוכל הכינו בחדר האוכל, שם היה מטבח גדול. תלמידים מכיתות ז'-ח' סייעו בהכנת האוכל בתורנות. הם גם ערכו את השולחנות, הגישו וניקו בסיום הארוחה.

חברי הילדות שלי היו הילדים שהלכו לגן ולבית הספר ועם חלקם אני בקשר עד היום. רוב החברים גרו קרוב אליי. היינו מבלים המון עם חברים. מאחר ולא היו טלפונים או כלי רכב, לא תיאמנו מפגשים מראש. אם רצינו להיפגש, היינו פשוט הולכים אליהם הביתה. שיחקנו בעיקר משחקים בחוץ: קלאס, מחבואים וקפיצה על חבל. בשעות הפנאי שיחקנו הרבה בחוץ, קראנו הרבה ספרים והקשבנו לתוכניות ברדיו.

הייתי בתנועת הנוער – הנוער העובד והלומד מכיתה ד' ועד כיתה י"א. היה כיף גדול. היו לנו שני מפגשים בשבוע – מפגשים מרתקים עם תוכן מעניין מאוד. מעת לעת ערכו לנו א"ש לילה עם צ'יזבטים מותחים, שיחקנו מסביב למדורה ואכלנו תפוחי אדמה.

צבא

בשנת 1966 התגייסתי לצבא. לאחר חצי שנה של שירות פרצה מלחמת ששת הימים. חוויתי בפעם הראשונה את המשמעות של המילה חרדה, גם לשלומו של אחי ששירת בחיל הצנחנים כחייל מילואים והשתתף בקרב לשחרור ירושלים, ובנוסף התמודדתי עם אובדן חבריי לספסל הלימודים שנפלו בקרבות. המשכתי לשרת בצבא במשך שש שנים ועברתי את מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור שגם בהן איבדתי חברים רבים.

חתונה והקמת משפחה

בשנת 1971 הכרתי את קורט שטרנברג באמצעות חבר משותף ובשנת 1972 התחתנו. קורט עבד במשרד הביטחון עד שיצא לפנסיה, תוך כדי עבודתו סיים תואר ראשון באוניברסיטת "בר אילן" ובעת שליחותו לארצות הברית סיים שם תואר שני באוניברסיטת "בריצ'פורט".

בשנת 1973 נולד בני הבכור רועי בסוף מלחמת יום הכיפורים. המלחמה פרצה כאשר הייתי בחודש שמיני ושירתי בצבא קבע בתור מזכירתו של ראש המודיעין דאז האלוף זעירא. כעבור ארבע שנים ילדתי את בתי שלי.

עם סיום שירותי הצבאי התחלתי לעבוד בעיריית כפר סבא והייתי מנהלת לשכתו של ראש העיר, זאב גלר ז"ל, במשך שמונה שנים עד יום מותו ולאחר מכן במשך ארבע עשרה שנים עם ראש העיר יצחק ולד.

בשנת 1996 בעלי קורט נשלח מטעם עבודתו במשרד הביטחון לשליחות בניו יורק, הצטרפתי אליו ובמשך ארבע שנים חיינו ועבדנו בניו יורק. כעבור שנה הצטרפו אלינו ילדינו, שלי ורועי. היו אלו ארבע שנים נפלאות עם חוויות מרתקות וחיים שונים מחיינו בישראל. בשנת 2000 חזרנו לארץ, לכפר סבא.

כיום אני וקורט לא עובדים, אנחנו מבלים בקולנוע ובתיאטרון וכמובן המון עם נכדינו: קרני, ליהי (בנותיהן של רועי ושירי), ואלה ויהונתן (ילדיהם של שלי ואודי).

הזוית האישית

סבתא שושנה: נהניתי מאד לשתף בסיפור חיי את נכדתי המקסימה ליהי, ובכלל נהנתי מהתהליך כולו שכלל גם מפגש פתיחה בבית ספר בו שמעתי גם קצת מסיפורי הסבתות והסבים האחרים. זו תכנית מרגשת.

ליהי הנכדה: נהניתי מאד מהתהליך של תיעוד סיפורה של סבתי, למדתי דברים שונים שלא ידעתי מעברה לדוגמא שתפקידה בעיריה היה כה משמעותי. התהליך חיזק את הקשר הנפלא שלנו עוד יותר.