מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה ניסים. נולדתי בשנת 1940 להוריי ויקטוריה ויעקב שהרבני, בבגדד שבעירק.

בשנת 1951 בהיותי בת אחת עשרה, עליתי עם משפחתי לארץ ישראל. השלטונות בעירק התנכלו ליהודים, כל יהודי שנחשד כ"ציוני" נאסר ונלקח למאסר עולם, לכן החליטו אמי ואבי לעלות לארץ ישראל.

עלינו לארץ במטוס. רבים מיהודי עירק טסו יחד אתנו. כל ילד ישב במטוס ליד המשפחה שלו, הטיסה ארכה כשעה. לאחר שהגענו לשדה התעופה בלוד  העבירו אותנו לשער העלייה – מרכז קליטה בצפון הארץ. שם שיכנו אותנו באוהלים, ההורים שלי לא יכלו להכין אוכל, כי לא היה להם במה לבשל, לא היה לנו גז.  פקידי הסוכנות חילקו לנו כרטיסים עם תלושים ורק איתם יכולנו לקנות מצרכי מזון בסיסיים.

ממרכז הקליטה עברנו לקריית מלאכי. קרית מלאכי לא הייתה נראית כמו היום, היו בה קוצים ודרדרים. אבא שלי ירד מהרכב ויחד עם עוד כמה גברים הם התחילו לנקות את הקוצים והדרדרים. לאחר מכן, כשכל השטח היה נקי, הם העמידו אוהל ובו חיינו במשך תקופה עד שבנו לנו בתים. לא היו לנו ברז מים בבית. את המים הבאנו ממרחקים, רק במקום אחד היו מים, ממנו כולם היו לוקחים מים בדליים ונושאים אותם עד הבית. הייתה מקלחת אחת מרכזית  עבור כולם, ושירותים מרכזיים ששימשו את כל התושבים.

כשבנו את הבתים התחילו גם בבנייתו של בית ספר "אחוות אחים". אך בעיני אבי לא מצא חן שבמקום מושבו, קריית מלאכי, אין בית ספר דתי. הוא אירגן הפגנות, והשוטרים לקחו אותו לבית סוהר, אבל הוא לא וויתר, הוא החליט לנסוע לכנסת ולדרוש מחברי הכנסת שיעזרו לו להקים בית ספר דתי. משה שרת  שכיהן בתקופה זו כראש הממשלה עזר לאבי יחד עם עוד מספר חברי כנסת להקים את בית הספר הדתי "נצח ישראל". האחים שלי וגם נכדיי למדו בבית ספר זה.

שנה לאחר שעלינו לארץ אמי ילדה את אחיי התאומים. אך לצערי, קרה אסון ואמי נפטרה באוהל בלידתה. שעה לאחר הלידה נלקחו שני התינוקות לבית התינוקות, שם הם גדלו ומשם הם הועברו לישיבה. אחיי היו מגיעים לבקר אותנו אחת לחודש. לא היו לנו בקריית מלאכי קרובי משפחה ולא חברים, היינו לבד רק האחים ואבא.

כשהייתי בת ארבע עשרה פרצה מלחמת סיני. אנחנו לא הרגשנו את המלחמה במקום מגורנו, אבל אני זוכרת שהמבוגרים חפרו שוחות, כדי שאם יהיה ירי ניכנס לשוחה. את כל הבנים שהיו בגיל צבא לקחו למלחמה.

אבא שלי עבד ב"קרן קיימת לישראל" ולאחר מספר שנים עזב את עבודתו ועבר לעבוד בהנהלת חשבונות.

עזבתי את בית הספר בכיתה ה' כדי לעזור בבית לאבא והשתתפתי בשיעורי ערב. היינו שלוש אחיות וחמישה אחים. כשהייתי בת שמונה עשרה נסענו לאשקלון לכבוד חגיגת האירוסין של אחי הבכור. בדרך לשם, נפגענו אחי ואני בתאונת דרכים והאירוסין התבטלו בצער וביגון רב. הובהלנו לבית הרפואה קפלן. את אחי העבירו בהמשך לתל השומר ולאחר שבועיים הוא נפטר מפציעתו. אני הייתי פצועה ביד וברגל ואושפזתי למשך חודש ימים. לאחר החלמתי נאלצתי להפסיק את לימודיי ולצאת לעבוד, כדי לעזור לאבי לפרנס את המשפחה. לאחר שנתיים גם אבי נפטר.

עבדתי בחנות לחומרי חשמל מגיל שש-עשרה עד גיל עשרים וחמש, בגיל עשרים וחמש התחתנתי ועזבתי את עבודתי. ילדתי ארבעה ילדים אותם גידלתי בבית.

במלחמת ששת הימים בעלי ניפצע. הוא סבל מרסיסים בראש וברגליים ולא הרגיש טוב, הוא שהה זמן מה בבית בחולים ולאחר מכן השתחרר. מידי פעם יצא לעבוד והיה חוזר הביתה. הוא עבד במועצה בכל מיני עבודות ואני לקחתי על עצמי לצאת שוב לעבודה כדי לשפר את המצב הכלכלי בבית. עבדתי בגן ילדים ובחטיבה בבית ספר "אחים" במשך עשרים וחמש שנה ולאחר מכן חיתנו את ילדינו.

אחרי שיצאתי לפנסיה, לצערי, בעלי נפטר ושנתיים לאחר מכן כלתי חלתה במחלה הידועה ונפטרה גם היא. ומאז פטירתה, נכדיי יחד עם הבן שלי עברו לגור איתי ועד היום אני מגדלת אותם. לפני שנה נכדי חגג בר מצווה.

הנחת שלי כיום הוא מהילדים והנכדים האהובים שלי, ובמיוחד כאשר הם באים לבקר ולהתארח אצלי בשבתות ובחגים.

הזוית האישית

סבתא יפה: נהניתי מתוכנית "הקשר הרב דורי", לספר את סיפור חיי לנכדתי. אם לא התוכנית הזו נכדתי לא הייתה יודעת את קורות חיי. תוך כדי סיפור היא גילתה דברים שלא ידעה עלי.

הנכדה גאיה: אני שמחה שהשתתפתי בתוכנית "הקשר רב דורי". למדתי המון על העבר של סבתא שלי, איך הם חיו, על החום והאהבה שהעניקה לילדיה ולמרות שהחיים היו קשים הם היו בשמחה כי ידעו שהכל הוא מה' ואין סיבה לדאגה, ה' יצר את העולם והוא כל יכול. אני מאחלת לך סבתי היקרה, שתמשיכי לחיות מתוך שמחה, אחווה ואהבה ושהקב"ה תמיד יאיר את דרכך ושתצליחי בכל מעשה ידייך.