מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באלג'יר בשנת 1929 להורי קראו יצחק ומרים לחיאני.

הייתי אמורה לעלות לארץ ישראל בשנת 1962 עם כל המשפחה שלי. שני האחים שלי קיבלו ויזה ועלו. אני ושאר המשפחה טסנו באווירון למרסיי והיינו באזור ההמתנה לעליה לישראל, אשר נוהל על ידי הסוכנות היהודית ודאג לנו ללינה ואוכל. לצערי לא היו ויזות עבורנו, ולאחר המתנה של שנה נאלצנו לחזור לאלג'יר. לאחר כשנה אמא שלי נפטרה באלג'יר. בהמשך כל המשפחה שלי עלתה לארץ ישראל אבל אני נשארתי באלג'יר. הלכתי לגור אצל דוד שלי מרדכי שהיה מאוד עשיר, גרתי אצלו שנתיים, עזרתי לילד של דוד שלי וטיפלתי בו. לאחר כשנתיים, בשנת 1964, הפלגנו באוניה למרסיי (בן דוד שלי שילם לי על ההפלגה), במרסיי חיכינו 4 ימים לאנייה שתיקח אותנו לישראל. כשהיינו באנייה ולפני תחילת ההפלגה עמדו סוחרים ברציף ומכרו כל מיני צעצועים וחפצים. פתאום ראיתי בובה ענקית, ממש בגודל של בן אדם, וממש רציתי אותה. קראתי בקול מהאונייה לסוחרים, הם הביאו חבל ארוך, קשרתי לקצה שלו כסף, והם קשרו לקצה של החבל את הבובה וככה העליתי אותה לאונייה. הבובה הלכה איתי לכל מקום, והיתה גם אחרי שהתחתנתי ושיצחק נולד. ככה הבובה היתה איתנו 25 שנים! רק אחרי שיצחק גדל, נתתי אותה במתנה לשכנים שלנו באשדוד שעברו לצפון.

אחרי שעלית לישראל גרתי עם בחורה בדירה קטנה ברמתיים. אחר-כך עברתי לגור עם אח שלי בגבעת שמואל ולאחר מכן במפדה (עיר ליד רמתיים) בצריף שקניתי ב- 2500 לירות. מאוחר יותר רצו לשבור את הצריפים שם, אז נתנו לי פיצוי בכסף 630 לירה כדי לקנות דירת חדר בגבעת שמואל- שזה יותר קרוב לעבודה שלי שהייתה בבני ברק (ממפדה הייתי צריכה לקחת 2 אוטובוסים הלוך ו- 2 חזור). קניתי אותה ב600 לירה ונשאר לי 30 לעצמי. עבדתי "בשביגל" חברת גז וקיבלתי 9 לירות ליום ולא 6 כמו במקומות אחרים, כי זו הייתה עבודה שחורה וקשה-יציקת והכנת כלי גז.

כשהתחתנתי עם סבא אברהם ז"ל  עברתי לגור צריף באשדוד. לסבא אברהם ז"ל היה שם צריף ממש יפה, יותר טוב מדירה. הוא שם סורגים בכל החלונות כדיי שלא יגנבו לו דברים.

כשהייתי בת 40 נולד יצחק. הלידה היתה בניתוח קיסרי והייתי 12 ימים בבית חולים. יצחק לא רצה לינוק, אלא רק לשתות מבקבוק. כשרופא בא לבדוק אותי הוא אמר לי לא לתת לבן שלי רק חלב אלא גם דייסה. נבהלתי, כי לא ידעתי להכין, אז ניגשתי לבית חולים והם הסבירו לי איך להכין- לשים כפית סולת, כפית סוכר וחלב ולחמם ולערבב  2 דקות. מיד כשחזרתי הביתה עשינו לו ברית בבית של אחותי שגרה לידנו עם השכנים והמשפחה שגרה קרוב. לא רציתי לעשות את הברית בבית חולים, רציתי שיגיעו אנשים. בחרנו לקרוא לבן יצחק- על שם אבא שלי ואבא של בעלי ז"ל. ובעלי הוסיף עוד שמות –  חיים יצחק יעקב פוגל. כשיצחק היה בן חמש עזבנו את הצריף ועברנו לדירה ברחוב הראשונים באשדוד.

עד גיל חמש בערך, אני גידלתי את יצחק בבית ולא שמתי אותו בגן ילדים. בהמשך, לא רציתי לשים את יצחק-הילד היחיד שלי, בגן חובה בגלל שלא מתנהגים יפה לילדים, אבל הכריחו אותי אז רשמתי אותו והוא הלך לגן חובה.  בהתחלה רשמתי את יצחק לבית ספר "חורב" שזה בית ספר חרדי, אבל בגלל שהבית ספר היה רחוק מהבית וההסעה גם הייתה מאוד רחוקה ולא תמיד הגיעה בזמן או הורידה במקום הנכון העברתי את יצחק לבית ספר ממלכתי דתי "עוזיאל".

בבית-ספר בכיתה א', כל יום לקחתי את יצחק לבית ספר. פעם אחת מורה אחד שאל אותי למה אני לוקחת את יצחק לבית ספר ואמרתי כי ילד אחד מרביץ לו אז הוא לקח את הילד מהאוזן עד שהילד אמר שהוא לא ירביץ יותר ומאז לא הרביצו לו.

כשיצחק היה בכיתה ב' חזרתי לעבוד בבית חרושת של הגז.

כשיצחק סיים בית ספר יסודי, רשמתי אותו לישיבת יד שלמה, כי עשיתי נדר שאם יהיה לי בן אני אשים אותו בישיבה. אחר-כך בכיתה ט' יצחק עבר לתיכון ממלכתי דתי, מקיף ב' באשדוד.

לאחר שבעלי אברהם ז"ל נפטר, קנינו ספר תורה חדש- הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו. ספר תורה ספרדי עלה 20,000 דולר ואשכנזי 27,000. הבן אדם רצה רק דולרים ורציתי לבן שלי ספר תורה אשכנזי, אז כל חודש היינו מחליפים שקלים לדולרים. בסוף עשינו סעודה גדולה בבית כנסת ועלה לנו יקר מאוד והיתה חגיגה גדולה קדושה ושמחה של הכנסת ספר התורה.

מה את זוכרת מילדותך?

בבית באלג'יר גידלנו עיזה (עז) ממנה שתינו חלב. לא היו ממתקים במקומם אכלנו תמרים. כשהייתי ילדה אמא שלי שלחה אותי לבית ספר ולא הסכימו לקבל אותי כי הייתי נמוכה ואמרו תבואי שנה הבאה. אמא שלי אחרי זה לא שלחה אותי לבית ספר ובמקום זה טיפלתי בשני אחי הקטנים.

איזה משחקים שיחקתם?

שיחקנו תופסת מחבואים ושרנו שירים על ירושלים.

הזוית האישית

הסיפור שסבתא סיפרה, תועד במסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב דורי.