מאגר סיפורי מורשת

תרומה

נולדתי להורים שתרומה לכלל היא דרך חייהם. אמי לאורך השנים פתחה ביתם לכל המשפחה, החברים, הצפוניים ש"נתקעו" במרכז, נזקקים, אלמנות, וכל מי שצריך היה ,התקבל בשמחה וקיבל שפע פינוקים. אבי עזר בהקמת יישובים, העלאת עולים, היה פעיל באליצור, בפועל המזרחי, במפד"ל, במועצות דתיות. ביחד הם עשו שליחות בצרפת שמטרתה לסייע בהעלאת יהודים לארץ.זה רק קצה המזלג של חיי תרומה לכלל.

על רקע זה גדלתי באותה הרוח ואימצתי את אותה הדרך. כשהגעתי לתיכון, התחלתי באולפנא בכפר פינס, אך הוריי הבינו די מהר שאני עסוקה פחות בלימודים ויותר בלפתור בעיות של חברות, לכן החליטו להעביר אותי לתיכון הדתי תלפיות. לאחר התיכון למורת רוחו של אבי, לא התגייסתי לצבא, אלא הלכתי לשירות  לאומי. לאחר נישואיי לזאב שברוב השנים היה ועדיין בתפקידי ציבור התנדבותיים במושב והמעבר לשדה יעקב, הצטרפתי גם אני לוועדה המוניציפלית, ועדת חינוך וכל מקום שבו הרגשתי שדברים לא מספיק זזים. קיבלתי סיפוק ושמחה רבה מכל שנה בה שכנענו את משרד החינוך והמועצה שיש צורך בבית הספר שלנו. הרביתי בביקורי יולדות וחולים, ניחומי אבלים ושאר נסיעות שיש בהן תחושה של עשייה. נולדו לנו שישה ילדים ובהמשך גם נכדים ונינים, מקווה שגם הם כולם גדלו ויגדלו בהבנה של חשיבות התרומה לכלל.

אירוע מוחי

באייר התשס"ה עברתי אירוע מוחי. האירוע הותיר אותי עם ליקוי בדיבור, חולשה של יד ימין ושיתוק של צד שמאל. ההתחלה הייתה קשה מנשוא… מאישה שהייתה רגילה לעזור לאחרים כל הזמן הפכתי לאישה שלא מצליחהלבצע פעולות בסיסיות וצריכה עזרה בכל כל דבר!!! גם החברה לא הקלה ואנשים שבאו לבקר אותי אמרו " ואי, איזה נורא" ו"אויש כמה עצוב" עד כדי כך שבשלב כלשהו משפחתי וחבריי הקרובים ביקשו מאנשים שלא יבואו לבקר. לאחר אשפוז קצר בביה"ח  שהיתי שלושה חודשים בבית לוינשטיין והגעתי הביתה רק בסופי שבוע.

נשות המושב אירגנו לנו סעודות שבת לאורך התקופה וגם התפקוד הבסיסי שלי מעט השתפר. עדיין הייתי במצב לא פשוט, אבל לאט בזכות מסירות של בעלי, שאר המשפחה הקרובה וכמה חברות מאוד טובות, התחלתי להשלים עם המצב ואט אט גילינו שצד שמאל אף הוא לא משותק אלא שפשוט החולשה בו קיצונית. תוך מספר חודשים התהלכתי בתוך הבית. הצלחתי להתארגן ללא סיוע והתחושות הרעות החלו להפוך לתקווה לעתיד טוב יותר. במיוחד עמד לנגד עיני מוטו שנאמר לי מרבי נחמן מברסלב: "אדם שמתלונן על הטוב שיש לו, ה' אומר – זה רע לך?, אראה לך מה הוא רע אמיתי. אדם שמודה לה' גם כשרע לו, ומוצא את הטוב בתוך הקושי, ה' אומר לו – זה טוב לך? אראה לך מה הוא טוב אמיתי."

המהפך

חלפו השנים ולאט לאט סביב יום הולדת שישים, שבו התאספו לכבודי הרבה חברים וקרובים, התחלתי שוב לארגן הסעות, לבקר חולים, להקפיד להגיע ללוויות וניחומי אבלים, לארח בביתי ובעצם תוך התעלות על המגבלות הפיזיות, אני בתהליך מתמשך של רכישת עצמאות והוספת תחומים בהם אני יכולה לתרום ולסייע לקהילה. התהליך הפנימי שהתחיל בקבלה והשלמה עם המצב החדש, העצים את הכרת הטוב וגרם לי לפתח אפיקים שלא היו במודעות שלי בעבר. אני הולכת לחוג יומיומי במלאכת יד ועושה דברים שלא ציפיתי אף פעם לדעת לעשותם… כמעט בכל שמחה מפנקת במתנה יפה שהיא יצירה שלי. למעשה ניתן לומר שחוויתי מהפך ומבור של ייאוש טיפסתי למצב חדש שבו אני ממצה את כל היכולות הרבות שגיליתי שעדיין קיימים אצלי.

הזוית האישית

יחיעם: "אדם שמודה לה' גם כשרע לו, ומוצא את הטוב בתוך הקושי, ה' אומר לו – זה טוב לך? אראה לך מה הוא טוב אמיתי" בעיניי זה הלקח הגדול של הסיפור וזו הסיבה שהוא נבחר מבין סיפורי ניסים ודברים מעניינים אחרים. הסיפור של סבתא נורית הוא לא רק מעניין, אלא גם בעיקר מלמד על היכולת של כל אדם למצוא בתוכו את הכוח להתמודד עם כל קושי.

למדתי להכיר יותר מקרוב איך סבתא הייתה לפני האירוע, עד כמה הייתה חזקה להחליט שאפילו אם היא אישה, היא תהיה הרפתנית אם המשק זקוק לה, וכן כמה היה קשה לה בהתחלה להתמודד עם היחלשותה עקב האירוע המוחי ואיך מצאה כוחות לחזור לחיים מלאים בעשייה ובשמחה. אני חושב שלמדתי יותר להעריך אותה ולהבין אותה.