מאגר סיפורי מורשת

משפחת שדליסקר, דמביץ, פולין

אבי, ראובן שריד (שדליסקר) שריד גיטאות, יערות, מחנות עבודה, מחנות ריכוז ומוות. ראובן נפטר לאחר התקף לב בעת הרצאה על קורותיו, לקציני צה"ל לפני 32 שנים (1988).

כל ילדותי ליוותה אותי תמונתה של סבתא חנל'ה-חנה שדליסקר, אימו של אבי, ראובן שריד-שדליסקר. זו הייתה תמונה בשחור לבן, גדולה עם מסגרת של אישה בחולצה עם קישוט לבן. התמונה הייתה תלויה על קיר חדר השינה של הורי מעל מיטתם. היא נדדה בכל הדירות בהן גרנו. לפני חמש עשרה שנים (2005) הגעתי לבית דודתי, רבקה שריד, אשתו של הדוד משה, אח של אבא לפני מותה. והנה, אותה התמונה של סבתא חנהל'ה תלויה על הקיר. ודודתי, ממש לפני מותה סיפרה לי שסבתא חנהל'ה הצילה אותה, נתנה לה מעיל, ערכה חתונה ושלחה אותה לארץ ישראל. תמונתה של הסבתא, לקוחה מהתמונה המשפחתית האחרונה משנת 1935 יום לפני ההפלגה לארץ. בתמונה נראים הסבתא במרכז, משה ורבקה הזוג העולה לישראל, וארבעת האחים שנשארו בדמביצה בבית הגדול, בית מסחר לחומרי בניין וברזל, אברהם הבכור, בלקה וטונקה האחיות וראובן הקטן מצד שמאל, אבי בן ה 15. אלה היו רגעים מאושרים של המשפחה האוהבת המחבקת ומנשקת.

בלקה נרצחה בקבר אחים, אברהם וטונקה נעלמו באושוויץ, ואבי, ראובן, היחיד ששרד. הוא היה באושוויץ שנתיים וחצי, והועבר בינואר 1945 למאוטהאזן. במאי 1945 הגיעו האמריקאים למאוטהאזן ושחררו את הניצולים.

ראובן שריד מספר ביומן העדות: "בימים האחרונים שכבתי בדרגש העליון, בצריף, אחרי שהצלחתי לחזור מבלוק המתים, החברים השקו אותי בנוזלים. כשהגיעו האמריקאים נשאוני החברים, מעבר לגדר המחנה שארגיש מטר של חופש. נים לא נים, חי על מת, נפתחו עיני…הרופא האמריקאי-יהודי לקח אותי, נתן לי סולפה גוודינין והחליט לקחת אותי לבית של זוג אוסטרי בכפר. הוא איים עליהם שהם חייבים לטפל בי. אחרי מספר ימים הרגשתי שאני עומד על רגליי והחלטתי לחזור למחנה. בדרך נכנסתי לצלמנייה והצטלמתי. התמונה ממאוטהאזן של השחרור."

                                                               שריד שדליסקר ראובן 18.5.45 מאוטהאזן

הימים חלפו, אבי נדד לאיטליה, משם, ממחנה העקורים שלח את התמונה ממאוטהאזן לאחיו, משה, בארץ ישראל. על התמונה רשום: "אחיך חי, לזיכרון, מאוטהאזן 18 במאי 1945". התמונה הגיעה במעטפה שעליה רשמו הבריטים ששק הדואר עבר הפצצה. אבי הגיע לארץ בספינת מעפילים, נפגש עם המשפחה בהתרגשות אדירה ובחיבוק ענק.

לחם במלחמת השחרור ובמלחמת סיני. הרצה כל חייו לחיילי צה"ל, על קורותיו בשואה עד…שקבל התקף לב באחת ההרצאות, ממנו לא קם. זה היה בשנת 1988. ישבנו שבעה בשבוע שבו חל יום השואה, כ"ז ניסן. בשנת 2007, הצטרפתי למסע מכונן לפולין. הגעתי לעיירה, דמביץ, שמילאה את חיי בסיפורים ובטקסי זיכרון. אבי היה יו"ר ארגון יוצאי דמביץ. בעיירה, ליד בית המשפחה, הראיתי לכל הקבוצה את מכתביה באידיש, של סבתא חנל'ה, היה לה נייר מכתבים משלה, עם לוגו בפולנית "חנה שדליסקר בית מסחר לחומרי בניין וברזל". סבתא פמניסטית, שאספה תרומות לכלות במטפחת שחורה, כל אחד תרם כרצונו, ולא ניתן היה לראות. היא נפטרה ב 1936.

הגענו לבית הקברות בדמביץ, 35 מצאצאי העיירה, הסתובבנו סביב בין המצבות והקברים. ואז, נשמעה הצעקה, "שושי שושי בואי מהר" רצתי לכיוון הצעקה, לא פיללתי מה מחכה לי, והנה..הקבר שעליו כתוב: חנה שדליסקר, בת יעקב, ועוד צעקה מימיני…"תראי שושי…זה היום", " מה היום"?? "היום כ"ד באב, יום השנה ה 71 למותה של סבתך". כולי שאלות, התרגשות אדירה, כיצד קרה הנס הזה? איך זה יכול להיות? רק סיפרתי עליה לקבוצה ו..הגעתי אל קברה ביום השנה. הודלקו נרות נשמה, ונערכה תפילה. אין ספק שהשכינה הייתה שם. הדמעות זלגו מעצמן, ומי מצא את הקבר? משה לוי הנכד של ר' יוחנן זומר, שערך את בר המצווה לאבי, ראובן, שהיה יתום מאב, מגיל שש. איך נסגרו כמה ממעגלי העיירה, כאן בדמביץ.

והנסים ממשיכים. בשנת 2008 ביקרתי במאוטהאזן, על הקיר בצריף המוזיאון תלויה תמונה ענקית של שחרור המחנה על ידי כוחות הברית. אבי נראה בתמונה הגדולה, שוכב על אלונקה ונישא בידי החברים. בשנת 2011 קיבלתי מארכיון הנאצים את כל המסמכים על אבי ראובן שדליסקר. התמונות, הסיפורים ששמעתי כל חיי, יומן העדות וההקלטות ממלאים את כל משפחתי בגאווה על הישרדות מופלאה, שמירה על צלם אנוש, נתינה, וטוב לב שאין דוגמתו.

בשנת 2007  ובשנת 2008 ביקרתי בעקבותיו באושוויץ ומחנה מאוטהאוזן ושאלתי את עצמי שוב ושוב "איך שרד?","איך עמד בזוועות?" "כיצד בשלהי אפריל 1945 יצא מבלוק המתים, דרך החלון באישון לילה במאוטהאזן, וחזר לצריף שבו היו חבריו?", "מאין שאב את הכוחות יום יום, שעה שעה, דקה דקה, לעמוד בתופת?", "כיצד הצליח להגיע בשכיבה, מעבר לגדר (בתאריך 5/5/1945) להרגיש כמה מטרים של חופש?" להיטלטל באניית מעפילים קטנה, להילחם במלחמת השחרור, מלחמת סיני ולהקים משפחה?" "ולהישאר אדם שפוי, רב פעלים וטוב לב?"

אחת התשובות לשאלות נמצאת ביומן העדות שלו בתיאור המצמרר מיומו הראשון באושוויץ:

נלקחתי לעבודה למספר ימים ל"טושנלאגר". שם מוזר לעבודה. עבודתינו הייתה ספירת מתים שמתו במוות טבעי, מכל המחנות החיצוניים של אושוויץ. אלו היו אנשים שמשקלם היה 30 ק"ג ואולי פחות מזה. אנחנו הצטרכנו להעמיד את הגופות, לאמר את המספר של זה שאנו מחזיקים בידו לגרמני, שרשם את המספר. כך עבדתי ב "טושנלאגר" מספר ימים (אני לא זוכר כמה). באחד הימים פנה אלינו גרופנפיהרר פולני, אינטיליגנט – מהנדס במקצועו – את שמו אני לא זוכר, ואמר: "תסתכלו אני לא מבין את רוחכם היהודית אתם כולכם רואים שסופכם להיות 30 קילו כאלה, איך יש לכם עוד בכלל רצון לחיים?" אמרתי לו: "כל זמן שחיים, צריך להיות וללחום למען החיים, נשק אין לנו ללחום, הדבר היחידי שהאויב רוצה לעשות לנו זה להשמיד אותנו, ואם הוא רוצה להשמיד – אני אצא עם הנשק הנגדי שלי – זה רצון החיים. ואני מקווה שאתגבר". וכנראה ידעתי אז מה שאני אומר.

סיפור הישרדותו של אבי במשך שש שנות המלחמה, ההתמודדות עם מלקות, רעב, חולי ואובדן כוח פיסי בהיותו מוזלמן, יכול להיות מוסבר באמירתו:

"הנשק שלי – רצון החיים, השאיר אותי חי על מת". (שוש מלאת שריד)

הזוית האישית

הפרויקט הרב דורי וחריציתן האדירה של שני טל ומזל הביאו אותי להחיות את סיפורי אבי ראובן. סבא רבא ראובן "חי " היום בקרב הנינים, שלא הכירוהו. הקשר הרגשי באמצעות הסיפורים והשאלות העלה את האהבה המשפחתית הענקית עליה גדלתי, עם השייכות האדירה למדינה ולמשפחה. הערכים של מהות החיים הפכו לממשיים ומרגשים. על כך התודה והברכה.