מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה נבו (פרטוס), נולדתי בשנת 1950 בוילנה אשר בליטא. בשנת 1958 עברנו לפולין שהינו שם כשנה ומשם טסנו לברזיל כדי לפגוש את אח של אמי ולהשתקע שם, הדברים לא עלו יפה כמצופה ואמי החליטה שנטוס לארץ ישראל. בשנת 1959 עליתי עם אמי רוזה ואחי זאב לארץ  הישר לקיבוץ "בית השיטה".

הגענו מליטא שאחרי המלחמה, ממקום קר מנוכר וממצב כלכלי ירוד ונחתנו ישירות לקיבוץ "בית השיטה" חברי הקיבוץ קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובהרבה אהבה. הקליטה הייתה מהירה וכל בני המשפחה השתלבו בקיבוץ בצורה קלה ונעימה היינו חברי משק שהינו בקיבוץ שבע שנים וגדלתי באווירה של בטחון עם חברים וחברות לחיים, זו הייתה ילדות נפלאה! בצעירותי עבדתי בתחום הקוסמטיקה בתפקיד יועצת יופי ומאפרת. בשנים מאוחרות יותר עזבתי את התחום ועברתי לעבוד במשרד חקירות. מאוד אהבתי את העבודה. היא הייתה מעניינת מאוד ושונה, לא עוד מול אנשים אלא עם צוות מצומצם במשרד.

 והגדת לבנך, הנצחת זיכרון השואה לדורות הבאים!

אמי רוזה (רייזל'ה) לבית ויניק. ילידת וילנה, אימא לשני ילדים: זאב ואנוכי אהובה, סבתא לארבעה נכדים, וסבתא רבתא לארבעה נינים. אחד מהם הוא גור בלנק אשר העניק לי את הכבוד להשתתף אתו בתכנית זו.

בחרתי להתחיל עם המסר של אמי: "והגדת לבנך" זה לא היה מסר כתוב והיא גם לא ביקשה זאת מאתנו אך אני, בתה, אשר גדלתי בצל הסיפורים שלה הבנתי שזה מה שאני אמורה ורוצה לעשות. אימא שלי הייתה ניצולת מחנה ההשמדה שטוטהוף. ומאז, השואה הייתה תפאורה לחייה והיא הייתה השחקנית הראשית. זו לא הייתה אובססיה ולא כפייה אלא צורך טהור להעביר את הדברים הלאה לדור הבא. היה לה את הכישרון לשאוב את כולנו לתוך הסיפורים שלה. אותנו הילדים והנכדים. בהמשך גם סיפרה על השואה בבתי ספר ברמת גן עיר מגוריה ואף זכתה לקבל על כך תעודה "יקירת העיר רמת-גן" זו הייתה הדרך שלה להנציח את השואה לדור הבא. עכשיו זו הדרך שלי להעביר את החוויות שלי הלאה.

מגיל צעיר ינקתי את סיפורי השואה אשר סיפרה לי אמי והשואה זורמת בעורקיי. כילדה אהבתי לקרוא בעיקר ספרי שואה וגם הסתקרנתי לשמוע את הסיפורים של אמי אולם הם לא השפיעו עלי מבחינה רגשית עד אשר לפני מספר שנים ואני כבר סבתא לנכדים, ישבתי להכין קולאז' ליום השואה על משפחתי ובזמן ההכנה עברתי חוויה מכוננת. בעודי מכינה את קולאז' העזתי להביט להם בעיניים. כן להם, לבני משפחתי. מאז הסיפור הפך למוחשי עבורי, לא עוד סיפור העובר דרך הראש אלא דרך הלב. המפגש היה מרגש  ועל כך אני רוצה לספר.

סיפורו של קולאז'

בוחרת אני מספר תמונות מהאלבום של אמי כדי ליצור מהן קולאז' ליום השואה. מכירה אני את התמונות כבר שנים, אך את האנשים בתמונות אני מכירה פחות. הראש מבין כי אלו הם בני משפחתי, אך הלב? מה הוא כבר יכול להרגיש אל אנשים שלא היו חלק מחיי?

אני עוברת תמונה תמונה, מתקנת, גוזרת, מרטשת ותוך כדי גם אוזרת אומץ להביט להם ישר בעיניים. להביט על בני משפחתי בפעם הראשונה גם דרך הלב. המפגש הזה מוזר לי ומלווה באי נוחות אך גם מרגש. הזרות אט אט נעלמת ומפנה מקום לחיבור אנושי ומשפחתי.

אני בוחנת את תווי הפנים של כולם, את העיניים, השיער, הבגדים ומנסה להחיות אותם ולו רק לרגע אחד אך איני מצליחה, אין לי זיכרונות מהם, אין במה להיאחז.

אני לא מוותרת, עוברת שוב על התמונות ומחפשת את הדומה. עוברת גם על רסיסי הזיכרונות אשר השאירה לי אמי ומחפשת את המשותף. חשוב לי להשלים דרכם את החלקים החסרים בפאזל של חיי.

בתמונה הראשונה פוגשות עיניי את סבתא. סבתא בריינה (ברכה). היא מביטה אלי ובמבטה אני מזהה את מבטי, אותו מבט שלה שלי נשקף אלי מהתמונה. (נרצחה בטרבלינקה), בתמונה השנייה אני פוגשת את דודה נחמה, האחות הבכורה של אמי. השקט והחוכמה הן תכונות שאפיינו אותה, ספרה לי אמי ואני מאמינה לה אך גם מבינה כי הדמיון בינינו הוא דל. על חכמה לא אני אעיד ואילו השקט הפנימי אינו מבקר אצלי הרבה. (נהרגה בהפצצות על וילנה), גם אצל דודה שרה אני מחפשת את הדומה והמשותף ונזכרת שאמי סיפרה כי הייתה ספורטאית. בינגו! מצאתי! גם אני הייתי ספורטאית! איזה יופי. מסתבר כי הגנים בכל זאת עוברים במשפחה וכשמחפשים גם מוצאים. (נרצחה בטרבלינקה)

עיניי עוברות אל התמונה של הדוד חיימקה. תמונה שאינה זקוקה לריטוש. פגעי הזמן לא נגעו בה. הוא היה צעיר יפה תואר וכך גם נשאר. לחם כפרטיזן וגורלו לא נודע. אמי ספרה כי היה הרפתקן ועקשן וזה בהחלט מספיק לי כדי להבין עד כמה אנחנו דומים!  (נעדר בסיביר)

אני סוקרת את התמונה האחרונה של בת דודתי הקטנה שולמית. זו תמונתה היחידה היא חובשת לראשה כובע שסבתא בריינה סרגה לה, כן, אני יודעת זאת מהזיכרון של אמי. אני מביטה בה וחושבת לעצמי, נו? מה כבר יכול להיות משותף בינינו? היא הרי טרם הספיקה להביא לידי ביטוי את הגנים של המשפחה והיתה עדיין ניצן קטן שטרם פרח כשיד המרצחים קטפה אותה כאילו הייתה עשב שוטה. אני מביטה בה ואין דומה ואין משותף והלב רק נכמר מכאב. (שולמית הקטנה הבת של נחמה נרצחה בפונאר יחד עם אביה ברל המבורג). אני עוצמת את עיניי ומשחררת את המבט מהתמונה האחרונה. חוט המחשבה מהעבר נקרע ואני חוזרת למציאות.

החיפוש העצמי שלי הסתיים. גם הקולאז'. כמה פשוט, אני חושבת לעצמי, לרטש את פגעי הזמן מהתמונה וכמה קשה לרטש את פגעי הזמן של החיים.

 יהי זכרם ברוך!

הקמתי בארץ ישראל משפחה לתפארת, אני אימא לשני ילדים: רועי נבו ונופר נבו בלנק וסבתא לשני נכדים גור ובן בלנק. במהלך השנים היה לי חשוב למצוא זמן להעשרה עצמית וכך נחשפתי מעט לתחום הרוח, מסטיקה, ופילוסופיה שהם מזון לראש, וגם לצילום וכתיב… למגרה, שהם מזון לנשמה. בשני הנושאים האחרונים אני עוסקת עד היום ובימים טרופים אלה, של מגפת הקורונה הם עוזרים לי להעביר את הזמן עם עצמי. שמרתי על קשר עם בני כיתתי עד היום אני נפגשים מדי שנה ומעלים זיכרונות ונוסטלגיה מתקופת הילדות הנפלאה. אני נפגשת עם בני משפחתי היקרים לפחות פעמיים בשבוע ואנחנו חוגגים, משוחחים ונהנים ביחד.

הזוית האישית

אהובה: תודה לך גור נכד יקר שלי שבחרת בי להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" בבית ספרך. לא פעם  סיפרתי לך על ילדותי ומשפחתי אך היו אלה חלקי סיפורים ובעיקר עם הרבה הומור והפעם יש לך  הזדמנות להכיר צד נוסף ועצוב של המשפחה.

תודה לך על העבודה המשותפת שלנו , דרכה למדנו קצת יותר זה על זה. מעריכה מאוד את הסבלנות שלך וההבנה לתת לי במה להציג בפניך את קורות המשפחה שלנו. בתקווה שבבוא העת תעביר את הדברים הלאה בדרך שלך!  אוהבת אותך מאוד, סבתא אהובה!

גור: סבתא אהובה היקרה, כתבת דברים מרגשים שעוררו בי רגשות. היה נהדר לעבוד אתך בתכנית "הקשר הרב דורי" ואני מקווה שנמשיך לעבוד ביחד ולשתף זה את זה בדברים ובנושאים שונים. הלוואי שיכולתי לפגוש את סבתא רבתא רוזה ומשפחתה. מקווה שאשמע עוד הרבה סיפורים עלייך ועל משפחתך. שלך, גור.