מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

סבא שילו-משולם שוירמן מספר: נולדתי ברומניה בבוקובינה בשנת 1930 בי"ח בתשרי תרצ"א בעיר גורא-הומורא, להורים פסיה וישראל שוירמן. מאז עברתי הרבה התחלות. עד גיל 11 הייתי בחיידר בבית הספר.

בגיל 11 גירשו אותנו מהבית, העלו אותנו על רכבות והסיעו אותנו למקום לא ידוע. אחרי ימים רבים ברכבת הורידו אותנו ליד נהר רחב ואימתני בלילה, והעבירו אותנו על דוברות עץ לעבר השני של הנהר. הרבה אנשים נפלו למים ולא ראו אותם יותר. שם התחילה תקופת השואה שלי במקום שנקרא גטו מוגילב.

היו תנאים מאוד קשים: רעב, קור ומחלות. היינו בבית אחד אליו הכניסו את כולנו – הרבה אנשים, והרבה לא הצליחו להישאר בחיים. ההורים שלי מצאו מקלט יחד איתנו במקום שהיה בית זקנים שהפך אחר כך לבית יתומים. אחרי כמה חודשים הייתי חולה והעבירו אותי למעין "קליניקה", שם הייתי מאושפז עם מחלת טיפוס קשה והייתי חירש לגמרי כמעט שנה. אבא שלי היה קונה לזקנים עשרה תפוחי אדמה וקיבל תפוח אדמה אחד למשכורת, ממנו הכין "מרק" וכך הצלחנו להתקיים. אימא שלי הייתה מטפלת בי כי לא יכולתי ללכת. היא חיזקה לי את הרגליים כי הייתי מאוד חולה.

בבית היתומים היו לי כמה חברים. אימא שלי עבדה שם והייתה אחראית על כעשרים ילדים ואבא שלי היה השומר. אנחנו, חוג קטן של ילדים, היינו מספרים סיפורים שקראנו פעם, ואם לא היה לנו סיפור, היינו ממציאים סיפור. בבית היתומים היו הצגות, חוגים והפעלות שאימא שלי ועוד שלוש אחיות שעבדו שם ארגנו. ככה העברנו את הזמן. לא היה אוכל, והיה מאוד קשה. היה שם רופא שהתנהג שם בחריפות. הילדים שלא היה להם אוכל ברחו דרך החלון ואבא שלי נתן להם לעבור דרך החלון לקחת אוכל. כשהרופא ראה את המקרה, הוא לא נתן לאימא שלי את מנת האוכל שלה ולאבא שלי התנהג בצורה לא יפה. בגטו "חגגתי" בר מצווה, ולרגל האירוע אימא שלי הכינה ממליגה קטנה (מאכל רומני מקמח תירס). כמה ילדים קיבלו, כל אחד פרוסה בגודל של סנטימטר. אבא שלי לימד אותי להניח תפילין ולהתפלל.

היינו בין הבודדים שזכו להשתחרר ולהינצל כמשפחה שלמה: אבא, אימא ושלושה ילדים.

בשנת 1945 חזרנו הביתה לבוקובינה. כשחזרנו לעיר שלנו התחילה פעילות של בני עקיבא והיינו הולכים שם גם ללמוד אצל הרב. הייתי חבר בסניף של בני עקיבא והייתי אחראי על עיתון הקיר וציירתי שם. בבוקובינה גם למדתי שנה בבית הספר ועברתי את המבחנים של חטיבת הביניים.

היו לנו בני דודים שבאו ארצה. אחד מהם היה יהודה שערי שהיה פעם סגן שר. ככה קיבלנו אישור לעלות ארצה. באותו זמן היה לנו דוד בארה"ב שהשיג לנו גם אישורים להגר לארה"ב, אבל ההורים שלי העדיפו להגיע ארצה באוניית "גאולה" בעלייה בלתי לגאלית. הבריטים לא נתנו לנו להיכנס לארץ. היו הרבה מאוד אנשים באונייה והיה צפוף מאוד. הקציבו לכל אחד דרגש לישון עליו. אני זוכר שלידי הייתה אישה שמנה ולא היה לי מקום. גם זה לא היה קל, אבל היינו צעירים עם תקווה להגיע ארצה.

באמצע הדרך הבריטים תפסו אותנו והעבירו אותנו לאוניית משטרה ולקפריסין. בקפריסין הייתה לי תקופה טובה. ישנו באוהלים, ולפעמים הגיעו המים למיטות, אבל היה שם סמינריון רוטנברג מהארץ, עם השלמה של לימודים. במהלך השנה הזאת קראתי הרבה, ולמדתי הרבה דברים. הבריטים לא נתנו לצאת מקפריסין למי שבגיל צבא, ולכן עד היום אני רשום בתעודת הזהות צעיר בשנתיים מגילי האמיתי.

בשנת 1948 עלינו לארץ למעברה בפרדס חנה. היינו שם לא הרבה זמן, עד שעברנו לחיפה לבת גלים למחנה עולים. בכל ערב היינו יוצאים החוצה לחפש דירת מגורים. מצאנו דירה עם סלון גדול, ארבעה חדרים, אבל לא ראו את הרצפה. כשחפרו מעט גילו שיש גם רצפה. שם התמקמנו ושם התחילו החיים בארץ.

עוד ברומניה התחלתי לעבוד בטכנאות שיניים, וכשהגעתי לארץ המשכתי להתפתח במקצוע. בשנת 1952 התגייסתי לצבא. בהתחלה הייתי בגולני ואז עברתי לחיל רפואה בבית חולים 10 במעבדת שיניים. לאחר השחרור עשיתי מילואים במשך 25 שנה.

לפני שהתגייסתי לצבא נסעתי לעבודה באוטובוס ופגשתי שם בחורה נחמדה בת 16 וחצי בשם יוטה שהייתה נוסעת גם כן לעבודה בבית המרקחת. נפגשנו עוד הרבה (שנתיים וחצי) עד שהתחתנו בשנת 1954.

ברבות השנים פתחנו מעבדת שיניים, כשבמשך הזמן היו 7-8 עובדים, וסבתא עזבה את עבודתה בבית המרקחת והצטרפה אליי כמנהלת החשבונות, העבודה המשרדית והמשלוחים של מעבדת השיניים (אימא שלי זוכרת שכילדה הייתה מגיעה בחופש הגדול לסבא וסבתא והייתה נוסעת עם סבתא למסור עבודות למרפאות שיניים). ככה בנינו את עצמנו, נולדו לנו ארבעה ילדים שהקימו משפחות לתפארת.

גרתי בחיפה שבעים שנה, מהעלייה לארץ עד שנת 2017 ואז עברנו לגבעתיים לגור ליד הילדים, הנכדים והנינים. עד היום אנחנו נהנים מהילדים, הנכדים והנינים ושמחים תמיד לראות אותם שמחים ומאושרים.

לסבא שילו מאז ומתמיד יש כישרון באמנות ובמלאכת יד. כישרון זה עבר בירושה גם הלאה: סבתא שלי גילה היא אדריכלית, אימא שלי אוהבת גם כן אמנות (סריגה, תפירה, ציור), וגם אני אוהבת לצייר ולעשות יצירות מכל מיני חומרים.

כדי לראות תמונות נוספות באלבום שלי, לחצו על הקישור

סבתא מרים מספרת העלייה שלי לארץ

עליתי ארצה בגיל 15 מרומניה מהעיר סיביו שבה החורף משופע בשלג, אזור מאוד יפה. בחודש דצמבר בשנת 1950 עלינו על אוניית "טרנסילבניה" דרך מיצר הבוספורוס והגענו אחרי שלושה ימים לחופי חיפה ביום שטוף שמש עם שמיים כחולים, שזה היה ניגוד גמור לימים של חורף שעזבנו ברומניה. כשירדנו מהאונייה חיטאו אותנו בחומר לחיטוי DDT כדי שלא נעביר מחלות. מהנמל העבירו אותנו למחנה שער עלייה שהיה מחנה מעבר יחד עם הורים והאח.

שיכנו אותנו בצריף ארוך וגדול – חמישים איש לפחות, מיטה ליד מיטה, וזאת היתה ההתחלה שלי בארץ ישראל. משם יצאנו לחדר שכור בחיפה והתחלנו את מלחמת הקיום שלנו בארץ. טוב לנו שיש לנו מדינה שלנו.

הזוית האישית

אפרת: התעניינתי מאוד לשמוע את הסיפורים שסבא וסבתא ספרו לי.

מרים: התכנית הייתה מרתקת ואהבנו את שיתוף הפעולה וההדרכה. היה כיף לראות פן אחר של נינתינו האהובה.

משולם: שמחנו מאוד לקחת חלק בתכנית.