מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנערה והרוקח

אני וסבתא
סבתא בצעירותה
מבצע עזרא ונחמיה

אילנה נולדה בבגדד למשפחה עיראקית, בת זקונים אחרי שבעה ילדים – שש בנות ובן אחד. עם לידתה ניתן לה השם “רג'ינה” שפירושו: אילנה.

טרם היותה בת ארבע אסון כבד נפל על משפחתה והרוגע והביטחון התנפצו כאשר אביה, אהרון סטמס, נפטר. את דמותו גם אם באופן מטושטש, היא מצליחה לעורר גם היום במחשבותיה, אך סיפור חייו ומעשיו, כמו גם נסיבות מותו, אינם ידועים לה (הייתה שמועה שהוא נרצח על ידי שכנים אנטישמים אך המשפחה לא האמינה לזה מכיוון שהוא היה לא רק שכן אלא רק חבר בקרב השכנים).

אחרי מותו של האב עברה האחריות על כלכלת בני הבית לאחיותיה הגדולות שנמנו על קהילת הסוחרים הגדולה בעיר.

“היינו משפחה גדולה והאחיות שלי עבדו קשה כדי לספק את כל צורכנו אומרת אילנה, “כי בעיר שלטה הקהילה המוסלמית וגם קהילה נוצרית גדולה שאנשיה חפצו להשיג עמדות השפעה פוליטיות ברמה המקומית וברמה הבינלאומית על חשבון היהודים. במשך שנים ניסו המוסלמים והנוצרים לנשל יהודים בעלי משרות חשובות מעבודתם בממשל המקומי, גם בתחום המסחר שררו בין הקהילות מתח ותחרות.

הנערה והרוקח

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שנחרתו בזיכרונה של אילנה מימי נעוריה, הוא נושא העזרה ההדדית בקרב חברי הקהילה היהודית שהתגוררו בעיר ומחוצה לה.

“כולם כאחד סייעו ודאגו האחד לשני בשעת צרה. כך היה גם כאשר מאיר, בן דודי מצד אִמי, נכלא בבית המעצר. המעצר אירע בעקבות מקרה של גניבת תרופות מאחד ממחסני הנמל. כל הרוקחים בבצרה ובהם מאיר, נחקרו, חלקם נעצרו וחלקם הואשמו בגניבה ונכלאו. מאיר עבר עינויים קשים ונחשף לאיומים בטרם נכלא על לא עוול בכפו בבית הסוהר הגדול של בגדד.”

מיד עם היוודע דבר המאסר החלו בני המשפחה בניסיונות לשחררו, חלף חודש ואולי חלפו חודשים מספר, אך ידי המשפחה לא רפו, ולבסוף נשאו המאמצים פרי. אחד מאחיה של אילנה שהיה בעל קשרים עם השלטון המקומי הצליח להביא לשחרורו, ואין היא יודעת אם שולם עבורו שוחד או שהצליחו להוכיח את חפותו בבית המשפט.

לאחר שמאיר יצא מבית הכלא, העמיקה הידידות בינו לבין אחיה, מאיר לא שכח את מיטיביו וגמל להם בדרכים שונות, הוא ביקר בביתם לעתים תכופות ונעשה בן בית. בעת ביקוריו התוודע הרוקח הצעיר גם אל רג'ינה. הוא התרשם מהליכותיה ומעדינותה והתאהב בה.

הנערה הצעירה לא תיארה לעצמה לאן יובילו הדברים עד שאחיה סיפר לה, כי מאיר ביקש ממנו רשות לפנות אליה בהצעת נישואים. “הייתי בת 15 – עדיין ילדונת בגיל רך,” אומרת אילנה, “עם זאת הייתי כבר בוגרת דיי כדי להבין שכוונותיו של מאיר טובות ורציניות. לאחר מספר ימים של מחשבה והתייעצות עם אִמי, החלטתי לכבד את פנייתו והסכמתי להינשא לו.”

השניים נישאו בשנת 1943 והתגוררו בבצרה, עיר הולדתו של מאיר בבית סמוך לבית אמו. מאיר המשיך לעסוק ברוקחות ועבד כשכיר בבית מרקחת ומצבם הכלכלי היה טוב. לימים החליט מאיר לפתוח בית מרקחת עצמאי בשותפות. למהלך זה נדרש ממון שלא היה ברשותם, או אז החליטה אילנה להתגייס למאמץ המשפחתי. היא ויתרה על תכשיטי הזהב שירשה ממשפחתה והמירה אותם בכסף מזומן כדי לממן את חלקם בשותפות.את מלאכות הבית שלמדה מאמה יישמה אילנה בביתה החדש, היא הייתה עקרת בית עמלנית וחרוצה.

“בית המרקחת שלנו שגשג במשך השנים הבאות ומאיר ראה ברכה בעמלו. אך יום אחד התהפך מזלנו, היה זה כאשר השותפה שלנו בבית המרקחת, נעצרה על-ידי השלטונות. היא נעצרה בחשד לפעילות קומוניסטית, ובעקבות מעצרה קרס העסק ונשארנו בחוסר כל,” מספרת אילנה בצער.

“מבצע עזרא ונחמיה”

במקביל להתמוטטות הכלכלית של המשפחה אירעו מעת לעת פרעות והתנכלויות שפגעו בבני הקהילה היהודית בעיר. גלי השנאה ופרצי האנטישמיות, גרמו לצעירים רבים לעזוב את בצרה ולברוח מהמדינה באופן בלתי לגאלי. לאחר הקמת מדינת ישראל אף הורע המצב וחברי הקהילה שעסקו במסחר ובהחלפת כספים עם קהילות יהודיות אחרות בבגדד ובערים נוספות ברחבי האימפריה איבדו את מקור פרנסתם.

לאחר מגעים שניהלה מדינת ישראל עם שלטונות עיראק, הסכימה ממשלת עיראק להתיר את יציאתם של יהודים מתחומה. היה זה בחודש אפריל בשנת 1950, אז נקבע בחוק העיראקי כי כל המבקש לצאת מגבולות המדינה יוותר על אזרחותו ועל רכושו. למרות החוק נרשמו יהודים רבים לעלייה וממשלת ישראל בעזרת הסוכנות היהודית וארגון הג’וינט ארגנה את מבצע העלאתם ארצה. מבצע העלאת יהדות עיראק נקרא בשם: “מבצע עזרא ונחמיה” ונמשך עד שנת 1952. הקריאה לעלות ארצה באופן לגאלי הגיעה גם לאוזני אילנה ומאיר. גם הם כמו 120 אלף היהודים האחרים שעזבו את עיראק באותם ימים נרשמו לעלייה והמתינו לתורם.

“עלינו ארצה בשנת 1951, בהיותי בהיריון עם שמחה (סימה כיום-אמי) שנולדה בארץ. השארנו מאחורינו את כל רכושנו – בית, ריהוט וחפצים בעלי ערך שכללו את כלי הכסף שקישטו את חדר האורחים המפואר שלנו,” היא נזכרת ובקולה נשמעת נימת תסכול וצער.

הם התיישבו ב”מעברת אור יהודה”, או בשמה אז, “כפר ענה” והתגוררו בצריף עץ זעיר ממדים עם פריטי ריהוט מועטים. אורי, בן הזקונים, נולד במעברה בשנת 1960. "הילדים למדו במעברה יחד עם ילדי ‘מעברת סקיה’ הסמוכה. הם גרמו לנו שמחה רבה ואושר, והיו תלמידים טובים וילדים נהדרים מקטנות ועד בגרות.”

“מאיר התקשה למצוא מקום עבודה שיהלום את תוארו וכישוריו המקצועיים,” מספרת אילנה, “בלית ברירה הוא החל לעבוד כ’פועל שחור’ בתעשייה הצבאית. אבל הודות לחריצותו והשכלתו זכה להתקדם למעמד של מנהל חשבונות והחזיק במשרה זו במשך תקופה ארוכה.”

בשנת 1964 כשבנם הצעיר ששי החל לבקר בגן, החליטה אילנה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. מטרה אחת עמדה לנגד עיניה – להסתלק מהצריף במעברה ולרכוש בית. היא זכתה להגשים את משאלת לבה אחרי שהתקבלה לעבודה גם היא בתעשייה הצבאית.

“הייתי פועלת ייצור פשוטה. בתפקיד כזה אתה יכול להתבלט לטוב ולרע. אני בחרתי בטוב. עשיתי את עבודתי במסירות והפגנתי חריצות ואכפתיות לאורך שנים, עובדה היא שכולם, ללא יוצא מן הכלל – עמיתים ומנהלים – אהבו אותי מאוד.

רכשנו את ביתנו הראשון בישראל בעיר בני ברק וכעבור מספר שנים עברנו לרמת-גן לדירת שניים וחצי חדרים ברחוב אבא הלל. בנינו את עצמנו לבד במו ידינו. הבית שלנו היה מרכז העולם עבור ילדינו, כי כשיש אהבה וחום, הגודל הפיזי של הבית אינו משמעותי. כשהלב רחב ומכיל – יש מקום לכולם לילדים, לנכדים.

סיפוק וגאווה

“אף שלא זכיתי ללמוד באופן מסודר,” אומרת אילנה, “הצלחתי להתמודד עם לימוד השפה, למדתי בעזרת ילדי וכיום אני קוראת היטב ומסתדרת, אני עושה את כל עבודות הבית בידי הנאמנות ונותנת לילדים ולנכדים שלי את הנשמה. מדי ימי שישי ילדיי מבקרים אותי. אני זוכה. בכל יום ויום אני אומרת תודה לאל שזכיתי בהם ואני מלאת סיפוק וגאווה.”

סבתא רבתא אילנה מונה בכוונה ובקול רם את שמות 16 נכדיה ו-20 ניניה כן ירבו.

בשנת 2004 כש”בית-רוזן” נפתח, הייתה אילנה בין הראשונים שנרשמו לפעילות במועדון החדש. תוך זמן קצר מצאה במקום את ביתה השני והחלה להתנדב ולסייע לחברים ולמנהלת המועדון, סימה בירן, שמעטירה עליה שבחים ואומרת: “אילנה משרה מרוחה הטובה על החברים במועדון שלנו וחיוכה לעולם לא מש מפניה.”

 

 

הזוית האישית

“אף שלא זכיתי ללמוד באופן מסודר,” אומרת אילנה, “הצלחתי להתמודד עם לימוד השפה, למדתי בעזרת ילדי וכיום אני קוראת היטב ומסתדרת, אני עושה את כל עבודות הבית בידי הנאמנות ונותנת לילדים ולנכדים שלי את הנשמה. מדי ימי שישי ילדיי מבקרים אותי. אני זוכה. בכל יום ויום אני אומרת תודה לאל שזכיתי בהם ואני מלאת סיפוק וגאווה.”

 

מילון

מבצע עזרא ונחמיה
מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל

ציטוטים

”שנמנו על קהילת הסוחרים הגדולה בעיר“

הקשר הרב דורי