מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזה, נולדתי בלוייב שבבלרוס, זו מדינה עם הרבה עצים, צמחים, נחלים, ויערות. לאמי קראו מרה ולאבי קראו איליה, אמי עבדה כמורה לביולוגיה ופיזיקה ובאותו בית הספר עבד גם אבי כמנהל חשבונות.

אבי איבד את יד ימין שלו במלחמת העולם השנייה בשנת 1942 כשהיה בן 19, כשמצאו אותו פצוע כולם חשבו שהוא מת והכניסו אותו לחדר המתים. כשבאו לקבור אותו ראו שהוא עשה סימנים כדי שיבינו שהוא חי, העבירו אותו לבית החולים והתחילו לטפל בו. הוא היה בלי יד ימין וכל גופו היה עם חתכים. כל החיים הוא עשה את כל העבודות שלו רק עם יד שמאל. מכיוון שהיה זקוק לעזרה, מגיל קטן למדתי לעשות הרבה עבודות – גם עבודות של בנים כדי להיות לו לעזר.

לאמי היו חמש אחים ואחיות, בזמן מלחמת העולם השנייה היא ברחה יחד עם אימה ואחותה לאוזבקיסטן, שלושת אחיה נהרגו בזמן המלחמה ורק שניים חזרו מהמלחמה.

גדלתי בבלרוס ולאחר לימודיי, לימדתי בבית ספר יסודי ועבדתי גם כגננת בגני ילדים.

בשנת 1972 הכרתי את בעלי מריק, ובשנת 1973 התחתנו. בשנת 1974 נולד בני הראשון, ארקדי ובשנת 1979 נולד בני השני, לאוניד. שניהם היו ילדים טובים מאוד והיו להם הרבה חברים.

בשנת 1986 כשהיה פיצוץ בכור הגרעיני בצ'רנוביל כבר התחלנו לחשוב על העלייה לישראל, לקח לי ולבעלי חמש שנים לקבל החלטה כך שבסוף עלינו לארץ בשנת 1991.

לא היה לנו קל להסתדר בישראל ללא שפה וללא חברים. למזלנו שכרנו דירה בהרצליה בבניין שגרו אנשים מאוד טובים שמיום הראשון שהגענו לבניין הזה הם באו אלינו והציעו לנו את עזרתם. אחת מהדיירות בבניין ששמה ארזה שמעה מאיפה הגעתי ואמרה לי שאימא שלה גם הגיעה מאותו המקום, מלוייב, וכשהיא הסתכלה על תמונות שהבאנו, אמרה שלאימא שלה יש את אותה תמונה בדיוק. גיליתי שאימא שלה הייתה החברה הכי טובה של אשת דודי. למחרת עשינו מפגש עם אימא של ארזה ועם הוריי הם דיברו והעלו הרבה זיכרונות.

בדירה שגרנו, גרו אתנו גם הוריי, אחותי ומשפחתה. אחרי כמה ימים התחלנו ללמוד עברית באולפן והילדים התחילו ללכת לבית הספר. אני ובעלי התחלנו לעבוד בהרבה עבודות כדי לפרנס את המשפחה. אחרי שסיימנו ללמוד את השפה העברית השכנים עזרו לנו למצוא עבודה טובה יותר. אני התחלתי לעבוד בעבודה מסודרת, במעונות של נעמת ובעלי התחיל לעבוד בפיצה האט.

באוגוסט 1993 עברנו לבית אליעזר שבחדרה לדירה שאינה עוד בשכירות. בסוף שנת 2005 נולדו לי ולבעלי שתי הנכדות הראשונות החמודות שלנו, חן ופזית, וקראנו להן "ההפתעה הכפולה".

הזוית האישית

סבתא רוזה: שתי הנכדות הראשונות החמודות שלנו הן חן ופזית, ולהן קראנו "ההפתעה הכפולה".