מאגר סיפורי מורשת

סבתא רינה מספרת:

נולדתי בישראל בעין השופט, שירתי בצבא בחטיבת הצנחנים בתור סמלת סעד (משקית ת"ש).למדתי באוניברסיטת חיפה במדעי החברה, ועסקתי 22 שנים בארכיונאות. לפני הארכיונאות עסקתי 17 שנים בניהול אירגוני.

סבא יגאל מספר:

נולדתי בישראל בקיבוץ מענית, שירתי בצבא בסיירת של חטיבת גולני. למדתי בתיכון שבמבואת עירון. בגיל 32 למדתי באוניברסיטה לחקלאות. אני מומחה לעצים סובטרופיים.

פגישה ראשונה

בתאריך 8.2.1957 בשעות הערב נפגשו סבא וסבתא שלי לפגישת היכרות ראשונה ליד השער של המוסד "מבואות עירון". סבתא רינה הזמינה את סבא יגאל להיפגש כיוון שהיא היתה מאוהבת בו, והיתה בטוחה שגם הוא מאוהב בה. כשנפגשו, התברר לסבתא, שסבא כלל לא מכיר אותה, אבל הוא אמר שהוא מוכן לנסות. מיום זה היו סבא וסבתא שלי נפגשים כל ערב ליד השער, מטיילים ולומדים להכיר אחד את השנייה. ולפעמים היו כותבים מכתבים, סבתא היתה כותבת שירי אהבה לסבא. וסבא היה מחזיר לה פתקים שונים.

בקיץ 1958, בסיום י"ב, התגייס סבא לצבא.

סיפור הנס של המכתבים

סבא מספר: מהרגע הראשון שהתגייסתי, כל לילה הייתי כותב לרינה מכתב מכל מקום שבו נמצאתי. פעם אחת בזמן שהייתי בנגב אפילו שלחתי לה בתוך המכתב חול, כדי שהיא תבין איפה אני נמצא. היו לילות רבים שישנתי בתוך אוהל סיירים (אוהל קטן מאוד, לשני אנשים), ושם כתבתי לאור נרות. כל המכתבים שלי היו נבדקים כדי לוודא שאני לא כותב סודות צבאיים, ואם כתבתי שם של מקום או פרטים מזהים אחרים – היו מוחקים את זה.

כמעט כל יום הייתי מקבל בדואר הצבאי מכתב מרינה. כשהייתי יוצא לחופשות, הייתי לוקח איתי את כל המכתבים ושומר אותם בתוך קופסת עץ עם פיתוחים, שאימא שלי נתנה לי אותה במתנה. את הקופסה החבאתי מתחת למיטה בצריף שבו גרתי במענית.

סבתא מספרת: סבא היה חייל מאוד קרבי. הוא עשה טירונות קשה בחטיבת גולני ואחר כך עבר לשרת בסיירת של גולני, שהיתה יחידה מובחרת. אני הייתי מאוד גאה בו והשווצתי בו בכל הזדמנות. הוא היה מגיע מעט מאוד לחופשות, לפעמים רק פעם בחודשיים, והמכתבים שקיבלתי ממנו ושכתבתי לו עזרו לי להתמודד עם הגעגועים. גם אני שמרתי את כל המכתבים ממנו, ולימים הכנסתי אותם לאותה קופסת עץ שבה היו המכתבים שלי לסבא.

סבא ממשיך לספר: באחד הימים, בעודי משרת בצבא, פרצה שריפה בצריף במענית בגלל קצר חשמלי. בצריף היו שני חדרים וגרו בהם ארבעת הבנים מקבוצת "ארז" מענית, שכולם היו אז חיילים. אחד הבנים, עמוס גרין ז"ל, החביא מתחת למיטתו תחמושת, שלקח בלי רשות מהצבא. בגלל זה לא יכלו לגשת ולכבות את האש. הצריף נשרף כליל ונותרו רק מיטות הברזל.

כשהאש כבתה והכל התקרר הגיעה אמא של סבא, סבתא רבתא מוריה, למקום ומצאה מתחת למיטת הברזל של יגאל את קופסת המכתבים, שלמה וחרוכה מעט, אבל המכתבים לא ניזוקו. סבתא מוריה לקחה את הקופסה והלכה, הראתה לכל מי שפגשה בדרך, ואמרה: "זו אצבע אלוהים שהמכתבים ניצלו ולא נשרפו. זה סימן שהם נועדו זה לזו". כשסבא הגיע לחופשה מהצבא ההורים שלו נתנו לו את הקופסה, שהייתה חרוכה ועם ריח כבד של עשן.

סבא רבא נחום, שהיה נגר, הכין קופסה חדשה גדולה יותר ואליה צורפו גם המכתבים שסבא כתב לסבתא.

הקופסה עם המכתבים שמורה עד היום בארכיון המשפחתי שבבית של סבא וסבתא.

הזוית האישית

סבתא רינה: גלי מאד אוהבת לשמוע סיפורי משפחה, ובמיוחד סיפורים על ילדותנו ונעורינו. לרוב מספרים לה לפני השינה, כשהיא ישנה אצלנו בבית. מפגש כזה, שבו אנחנו באים לבית הספר, נפגשים עם גלי, מורתה ושאר בני כיתתה, רואים אותה בחלק הזה של חייה שלא כל כך מוכר לנו – הוא חשוב מאד ונותן ממד נוסף לקשרים בינינו. אני שמחה על שניתנה לנו הזדמנות זו.

סבא יגאל: היה לי מאוד נעים לשבת יחד עם גלי וסבתא ולהעלות זיכרונות מהעבר שלנו. שיתוף פעולה עם נכדתי במשך 5-6 פגישות יש לו חשיבות בפני עצמה.

גלי: היה לי כיף לעבוד עם  סבא וסבתא ולחכות להם בכניסה לבית ספר. סבא וסבתא מספרים לי הרבה סיפורים על הילדות שלהם וכיף לי לשמוע. וגם את הסיפור על המכתבים אני מכירה ואוהבת, ולכן בחרתי אותו.