הניתוח על הקרפדה
בגלל "סיפור הקרפדה" הפסיק יצחק בן שמואל את לימודיו
אני נולדתי בבנימינה לאבי, שמואל, ולאמי, מסעודה, זיכרונה לברכה. גרנו במושבה בבתים של האיכרים,
בגלל שעוד לא היה בית ומגרש בניה. במשך הזמן, קיבלנו חלקת אדמה, והתחלנו לבנות בית בגבעת הפועל.
שם אבי התחיל לעבוד בכל מיני עבודות: נטיעת פרדסים וייבוש ביצות באדמות כברה.
בגבעת הפועל, אבי חלה במחלת הקדחת. הרופא אסר עליו להמשיך לעבוד, ואמר לו ללכת להתרפא אצל דודיו שבירושלים. וכך היה, לאחר שהבריא, חזר לבנימינה. בתקופה בה אבי היה בירושלים עם אמי, אני כבר הייתי
בבטן אמי, וכשחזרו הורי מירושלים אמי ילדה אותי, בתאריך 25.12.1935, וכך גדלתי.
בגיל ארבע וחצי נכנסתי לגן, ובגיל שש עליתי לכיתה א' בבית ספר עממי (שהיום הוא בית ספר אשכולות).
כן זה בית הספר בו למדתי, בצעירותי ושוב היום בתכנית הקשר הרב דורי.
יצחק בגן הילדים
המשכתי ללמוד בבית ספר עד כיתה ז' ולצערי, לא סיימתי את כיתה ז', עקב סיפור הקרפדה.
מעשה שהיה כך היה: בשיעור טבע, המורה עשה ניתוח על קרפדה, ובניתוח הוא הראה לנו איך מוציאים את הלב, ושמים אותו בכוס עם מים ומלח, ואז ראינו איך הלב פועם במים עם המלח.
בגמר הלימודים, חזרתי לביתי והחלטתי לעשות את הניתוח בעצמי. חיפשתי קרפדה, ומצאתי אותה. היות שלא
היו לי את כל האמצעים לעשות את הניתוח, עשיתי את הניתוח עם סכין גילוח, והצלחתי להגיע אל הלב. שמתי אותו בכוס עם מלח. באותו רגע, עבר חבר מהכיתה, וקראתי לו שיבוא ויראה את הלב פועם במים עם מלח.
כעבור שבוע ימים היה לנו שוב שיעור טבע, והמורה שאל מי מוכן לעשות את הניתוח על קרפדה הרמתי את ידי וביקשתי לבצע את הניתוח על הקרפדה.
המורה שאל: "אתה רוצה לעשות את הניתוח ?" אמרתי לו כן, ואז המורה אמר לי: "לך לחפש קרפדה".
המזל שלי שיחק לי. מצאתי מיד קרפדה, והבאתי אותה לכיתה, ואז ביקשתי מהמורה שייתן לי את הסכין ואת התער בכדי שאוכל להרדים את הקרפדה ולעשות את הניתוח, ואז קרה הדבר שלא ציפיתי לו.
המורה, במקום לתת לי את האביזרים, פתח בצעקות ובגידופים, והוציא אותי מהכיתה. בזמן שהמורה הוציא אותי מהכיתה, ראתה אותי המחנכת, המורה תמרה, שאני בחוץ, ושאלה מה אני עושה בחוץ.
הסברתי לה שהמורה לא רוצה לשתף אותי בשיעור, אז היא אמרה לי שאני אכנס לכיתה, אקח את הילקוט, ואלך הביתה. לא הייתה לי ברירה. לקחתי את הילקוט, והלכתי הביתה. בדרכי הביתה בכיתי בכי תמרורים על המקרה, כי כל הכיתה הייתה מוכנה שאני אעשה את הניתוח על הקרפדה, והמורה לא נתן לי.
כשהגעתי הביתה, אמי הרגישה שקרה לי משהו. היא שאלה אותי "מה קרה לך?" אמרתי לה שהבטן כאבה לי, ואז היא אמרה לי שאני משקר, ולא הייתה ברירה, אלא לספר לה את כל מה שקרה. אז אמי סיפרה לאבי, ואבי לקח אותי למחרת אל המנהל. המנהל ניסה להכניס אותי ללימודים, אך אני סירבתי.
אמרתי "אם שני המורים האלה מלמדים, אני לא נכנס להמשך הלימודים". המנהל לא הסכים, ובזה תמו לימודיי בבית הספר העממי אשכולות.
יצחק משחק כדורגל
נשארתי בבית. אבי ניסה לחפש לי מקום ללמוד מקצוע. היות שהייתי נער בן 15 , עבדתי בנפחייה במקום מגורי.
כך עברו הזמנים. גדלתי, והמשכתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות.
עיקר העבודה שעבדתי בה בתור נער היה בבית אריזה לתפוזים. אמנם בתי אריזה לא היו, היו רק בייקות. את התפוזים הביאו מהפרדס אל הבייקות, שם ארזו את התפוזים. אני עטפתי את התפוז מנייר מיוחד, והתפוז יכול היה להישמר שם הרבה זמן, ולא להירקב. זאת הייתה תחילתה של העבודה המזדמנת שלי בתור נער.
איך אומרים, גדלנו, וחיפשתי עבודות יותר רווחיות, שכללו את המשך עבודתי באריזה, אבל חיפשתי משהו יותר רווחי, בגלל ששיכללו את האריזה בעזרת מכונות חדשות (שם בית אריזה שעבדתי בו היה "פרדס"). זה היה מקום עבודתי, עד שהתגייסתי לצבא.
שירתתי בקורס סיירים שועלי שמשון של חטיבת גבעתי. בחטיבה המשכתי לשרת באחד הגדודים (גדוד 52), ובגדוד הזה סיימתי לשרת אחרי שנתיים וחצי. כשהשתחררתי, חיפשתי עבודה. היות שלא מצאתי עבודה, המשכתי לעבוד באריזה ושם הכרתי את אשתי לעתיד. אחרי תקופה מסוימת, הצעתי לאשתי נישואין. אחרי שהתחתנתי, שוב חיפשתי עבודה, ולשמחתי קיבלתי מקום עבודה במחצבת בנימינה. העבודה לא הייתה קלה, אבל הייתי חייב להתפרנס, ועשיתי את כל התפקידים במחצבה כולל פיצוצים, קידוחים, וכל העבודות למיניהם. עבדתי במחצבה כארבעים שנה עד יציאתי לגמלאות.
יצחק ונדב
מילון
בייקותבתי אריזה של פעם
ציטוטים
”בור סוד שאינו מאבד טיפה“