מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הניצחון שלנו משואה לתקומה – המדינה ואני גדלים יחד

סבתא יפה ואני רונה
סבתא יפה בכיתה ג'
סבתא יפה מספרת:

הסבים והסבתות שלי נולדו בגרמניה. משפחתה של אמי היו ממוצא פולני (מקרקוב). סבא וסבתא רבא שלי הגרו מפולין לגרמניה והתיישבו בעיר גלאדבק (GLADBACH) שבגרמניה.

שמה של סבתי מצד אמי שנולדה בתאריך 23.11.1887 היה שרלוטה שינדל שעל שמה אני נקראת שינדל-שיינה ביידיש זה יפה. שמו של סבי היה ליפא (ליאופולד) נולד בתאריך 6.3.1887.

שניהם נספו בשואה כנראה באושוויץ.

במשפחת אבי ידוע לנו על שבעה דורות שגרו באותה עיירה בגרמניה. לעיירה קראו לויטרסהאוזן (LEUTERSHUSEN). סבתי מצד אבי, אמה (אסתר) נולדה בתאריך 27.8.1885. סבי ראובן רודולף נולד בתאריך 7.6.1874. שניהם עלו לארץ בשנת 1936. סבי נפטר כעבור שנתיים ונקבר במגדיאל. סבתי אמה או כמו שקראנו לה אומה, נפטרה בהיותי בת שבע ונקברה בנחלת יצחק.

הסיפור המשפחתי

הסיפור המשפחתי שלי בארץ, מתחיל בשנת 1936 עת עלה אבי, שלמה זיגפריד הרבורגר לארץ עם הוריו ואחיו יונה (יוליוס) מגרמניה. שנה לאחר מכן עלתה אמי, ענוגה אדלה ברוולד, לארץ לבדה. בארץ חיכתה לה אחותה הצעירה, שעלתה לפניה בעליית נוער. עלייתם לארץ נבעה מעלייתו של היטלר לשלטון ומההבנה שחיי היהודים בגרמניה יהיו קשים.

בגרמניה נשארו סבי וסבתי ואחות נוספת של אמי שלמזלה הספיקה לעלות ארצה לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה.

סבי וסבתי חזרו לפולין לעיר הולדתם מתוך תקווה שבשל היותם אזרחים פולניים לא יעונה להם רעה. הם הספיקו לשלוח מכתב ובו תקווה שיפגשו בקרוב בארץ אבל לצערנו הם נרצחו בשואה כנראה באשוויץ, מקום מותם לא ידוע לנו. סבתי שרלוטה שיינדל וסבי לאופולד ליפא ברוולד.

המכתב שסבי וסבתי הספיקו לשלוח

תמונה 1

תמונה 2
                                                                         סבתא שיינדל וסבא לאופולד שנספו בשואה

הוריי

אבי שלמה הרבורגר (Haarburger) נולד בתאריך 15.10.1913 בכפר קטן שנקרא לויטרסהאוזן (Leutershousen) בגרמניה, ידוע לנו שהמשפחה גרה בעיירה זו מהמאה ה-17. אמי ענוגה אדלה נולדה ב- 11.02.1915 בעיירה גלדבק (Gladbach) בגרמניה.

שני הוריי עברו הכשרה חקלאית בגרמניה לקראת עלייתם לארץ וזאת על מנת להקים קיבוץ ולהשתלב בעבודות חקלאיות. הקיבוץ שהקימו נקרא "המחר" והוא הוקם היכן שהיום שכונת הדר בהוד השרון. לימים הועתק הקיבוץ לדרום ונבחר לו שם אחר "גברעם".

הורי נישאו בקיבוץ בשנת 1940 באותה שנה נולד גם אחי הבכור ראובן.

המעבר לארץ לא היה קל החום, היתושים, שפה חדשה ובכלל תרבות שונה, אבל הייתה להם שמחה בלב ואושר שהם בארץ ישראל בסביבה של יהודים. את הקיבוץ הם עזבו אחרי מספר שנים ועברו לתל אביב. הם גרו בדירה קטנה בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, אותה חלקו עם עוד משפחות אבל למרות הקושי והצפיפות הם לא קיטרו ואפילו הצליחו ליהנות מהחברותא.

ילדותי ונעוריי

בהפרש של שמונה שנים מאחי, נולדתי אני בתאריך 3.10.1948, השנה בה הוקמה המדינה. מלחמה הייתה בארץ, אבי גויס לצבא והיה בחטיבת הראל בדרך לירושלים. אמי נשארה עם תינוקת קטנה, אחי ובן דוד שגר אצלנו. על אף הקושי הן הכלכלי והן הפיזי, שמרה על מורל גבוה, הכל מתוך השמחה שיש לנו מדינה.

התקופה אכן הייתה מאד קשה "ימי הצנע", חלקו אוכל במנות קטנות. היה מחסור בהכל. קבלו אוכל בהקצבה. היה פנקס תלושים ואפשר היה לקבל בצרכניה רק בכמות מוגבלת. מתוך החוסר והאין נוצר הווי ושיתוף והרבה שמחה.

הוריי עברו לגבעתיים כשהייתי תינוקת, ימי ילדותי, נעוריי ועד גיל 25 גרתי בגבעתיים. כיתה ד' בית ספר גורדון. למדתי בבית ספר גורדון ובתיכון קלעי.

בבית הספר בכתה ג'

תמונה 3

החלק החשוב ביותר בתקופת נעוריי היה תנועת הנוער. הייתי בקן בורכוב בתנועת הנוער העובד והלומד. ספגתי שם את אהבה לארץ וערכים. עשינו מסעות לאורכה ורוחבה של הארץ, מחנות קיץ, מחנות עבודה בקיבוצים, מחנות הדרכה, החיים עברו דרך התנועה. הפעולות והפעילויות בקן היו מרכז חיינו.

צבא – מלחמת ששת הימים

עם סיום כתה י"ב התגייסנו לנח"ל במסגרת גרעין "עובדה" שהיה מיועד לקיבוץ "יטבתה". התגייסתי בשנת 1966 והייתי בשל"ת מוקדם ב"גבע" לטירונות במחנה 80 הגענו בחודש מרץ 1967. את הטירונות לא סיימנו מכיוון שההכנות לקראת מלחמת ששת הימים החלו, הבנים הועברו להלחם ואנחנו הבנות עברנו לקיבוץ "אורים" קרוב לגבול המצרי. מסביב לקיבוץ היו גדודי חיילים שהמתנו למתן האות לצאת לקרב, בערבים היינו יוצאים לערבי הווי עם החיילים, אומנים רבים הגיעו והשיר שהתנגן בפי כל היה "נאצר מחכה לרבין, הייי  הייי".

בפסטיבל הזמר שהיה זמן קצר לפני המלחמה שרה זמרת צעירה, שולי נתן, את השיר "ירושלים של זהב", גם היא הסתובבה בין גדודי החיילים ושרה את השיר שהפך להיות סוג של "המנון"

תפקידנו הבנות בעת מלחמה היה להפעיל את הצופרים במקרה הצורך, (לשמחתנו לא הצטרכנו להשתמש בהם…) גם מיגנו את השוחות בשקי חול. אני זוכרת את היום הראשון למלחמה, מטוסי חיל האוויר עברו לנו "מעל הראש" שמענו את הדי הפגזים וחששנו מאד. מהר מאד התברר כי חיל האוויר השמיד אתת כל מטוסי האויב ואחרי ימים מועטים הניצחון והשמחה שאיתו, סחפו את כולנו.

עיקר השמחה היתה, ששני חלקי ירושלים היו בידינו. אני זוכרת את הסיור הראשון שערכנו בירושלים זמן קצר אחרי סיום המלחמה הגענו לכותל המערבי ובכינו לא האמנו שנזכה ליום הזה.

לונדון, משפחה ומה שביניהם

אחרי הצבא טסתי עם חברה ללונדון ללמוד זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות הארץ. כל המשפחה בהמוניה באה ללוות אותי לשדה התעופה,באותה תקופה זה היה צעד די חריג לטוס לחו"ל כדי ללמוד. גיליתי את העולם הגדול. הכול נראה שונה מהארץ הרגשתי כמו "עליזה בארץ הפלאות", הכול ירוק, חנויות ענקיות, בניינים עתיקים אופנה שונה, ערבוב של אנשים מכל העולם… סינים, הודים אפריקאים, ערבים, ערב רב של תרבויות הכל מרתק וחדש.

תוך כדי לימודי טיילתי הרבה, באנגליה ובאירופה. נחשפתי לעולמות חדשים, נופים אחרים ובעיקר הרשימו אותי כמויות המים העצומות. שפרתי את האנגלית, למדתי ספרות אנגלית וסוציולוגיה, אך לצערי הייתי צריכה  להפסיק באמצע ולחזור לארץ כי אמי חלתה. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד ב"מרכז השלטון המקומי" הייתי מזכירה של זאב מליון שהיה מנכ"ל מרכז השלטון המקומי. לימים הפך להיות חמי. כאן, במשרד פגשתי את בנו יורם (יורי) בעלי, ואהבה פרחה.

יורי ( יורם) בעלי

יורי נולד בשנת 17.8.1950בתל אביב, בבית החולים הדסה. זאב אביו, נולד בצכסלובקיה בעיר ז’ילינה,  בתאריך 6.3.1915. אמו עליזה, נולדה בעיר אופל בגרמניה בתאריך  24.8.1923. שניהם עלו לארץ לפני קום המדינה ולפני שהשואה פרצה. גם הוריו של זאב נספו בשואה.

את ילדותו עבר בשכונת "צהלה" שהוקמה במיוחד לאנשי צבא קבע. אביו שרת בצבא הבריטי והיה הקצין היהודי בעל הדרגה הגבוהה ביותר. כשהוקם צה"ל הצטרף אליו. הוריו התגרשו כשהיה בן 13 והוא עבר עם אמו לרמת חן. שם היה פעיל מאד בתנועת הצופים "צופי רמת חן".

בצבא החל בקורס טייס וסיים כחובש בהנדסה קרבית. כשיורי השתחרר מהצבא נסע לגרמניה לעבור השתלמות במפעל למכשירי כיבוי אש. אני הצטרפתי אליו והייתי איתו מספר חודשים אלא  שמצבה הבריאותי של אמי התדרדר וחזרתי לארץ.

נישואינו בצל מלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור פרצה, בעקבות כך חזר יורי לארץ והפסיק את ההשתלמות בגרמניה, ישר משדה התעופה נלקח להלחם בסיני. עברו ימים עד ששמענו ממנו. מתח מורט עצבים.

בתאריך 5.12.73 נישאנו יורי ואני בבית החולים "בלינסון" היות ואמי הייתה עדיין מאושפזת שם וחשוב היה לנו שתהיה נוכחת בשמחתנו.

לצערנו הרב כשבוע לאחר מכן נפטרה.

הוד השרון

משנת 1975 אנחנו גרים בהוד השרון. פה נולדו שלושת ילדנו, אורלי עומר ואסף. ונכדינו רונה, עידן, ליה, שירה ודניאל.

כמשפחה אהבנו מאד לטייל בארץ, סופי שבוע וחופשים היו מיועדים לטיולים בעיקר עם טרקטורונים, סביב זה התגבשה קבוצת חברים גדולה על משפחותיהם עם המון חוויות ואהבת הארץ.

בהמשך יורי, שהוא הרפתקן בנשמתו ״גילה" את הבאקאי מה שנקרא ״טרקטורון מעופף", עבר קורס טייס עליו ובמשך שנים הדביק את כולנו בחיידק החדש. התחלנו להכיר את הארץ ממעוף הציפור. בהמשך גם טס לאוסטרליה ועבר שם קורס טייס על כלי טייס אחר.

חוויה מיוחדת שעברתי

קרש ההצלה שלי

כשהייתי בכתה י"ב החלטנו מספר חברים "לברוח" מבית הספר וללכת לחוף גורדון בתל אביב (כמובן מבלי שההורים ידעו) משהו העלה רעיון שנשחה לאוניה שעגנה בנמל תל אביב (אז היה עוד נמל) נעלה לאוניה נשוחח עם המלחים ונחזור… ואכן כך היה, אלא שהים סחף והרגשתי שכוחותיי אוזלים… החברים חשבו שאני חוזרת לחוף, הגבירו קצב והתרחקו ממני, ניסיתי לחזור אך הים סחף ובמקום להגיע לחוף נסחפתי פנימה לים, הרגשתי שהכוחות נגמרים ולפתע ראיתי מרחוק קורת עץ ארוכה, נמלאתי כוחות ושחיתי אליה וזה באמת היה קרש ההצלה שלי… שעות הייתי על הקורה כל הגוף שרף מהשמש והמלח… הים סחף אותי דרומה לכיוון נמל יפו, שם עגנה אוניה בשם "פל ים". המלחים על הסיפון זיהו אותי, זרקו לעברי חבל, קשרתי אותו סביבי וכך העלו אותי על האונייה. שבע שעות הייתי במים!   למותר לציין, שהורי בבית יצאו מדעתם מרוב דאגה הם הבינו שאני בים וראו את הגרוע מכל. אבל סוף טוב הכל טוב! אין ספק שלמדתי מזה לקחים והבנתי עד כמה החיים יקרים.

זהו ניצחוננו הפרטי – בניית בית בישראל!!!

שלושת האחיות שעלו לארץ הקימו משפחות לתפארת ….וזו רק ההתחלה….. וזה הניצחון של כולנו, בני משפחת ברוולד, הרבורגר  ומליון

פריט מיוחד שלי

היא כוס זכוכית עם האות A מוטבעת עליה האות הראשונה בשמה של אמי ADELA. את הכוס הזאת קיבלה מדודה ליום הולדת כשהיתה ילדה בגרמניה. את הכוס הביא הדוד כשעלה לארץ. הדבר היחיד שנותר לאמי מביתה.

מצגת התמונות של סבתא יפה

הזוית האישית

רונה: היה לי מאוד כייף ונהניתי מכל רגע לשמוע את הסיפור המשפחתי.

יפה: רונה יקרה, הענקת לי את המתנה היפה ביותר בכך שהזמנת אותי להשתתף בתכנית המיוחדת הזאת והעמקת את הקשר בנינו.

לסיכום, (כך כתבתי עם סיום המפגש הראשון)

יש רגעים שמתעלים על עצמם, כך כתבתי והרגשתי ביום המפגש הראשון של תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס של רונה, חוויה מרגשת כל כך! הרגשות התערבבו בין אהבה, גאווה, שמחה ועצב, הזיכרונות הציפו אותי, מניחה  שבהמשך זה יקרה עוד פעמים רבות.

נכדתי היקרה, בזה שהזמנת אותי להשתתף במפגשים האלה, להתחבר, לחקור ולהעמיק את הקשר שביננו ובכלל את כל הקשר המשפחתי, הענקת לי את המתנה היפה ביותר.

כל כך, כל כך אוהבת אותך!

קישור לסיפורו של סבא יורי – יורם מליון, שהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם עידן פלר, בבית הספר לפיד, הוד השרון.

סבא  יורי – יורם מליון

 

מילון

גרעין נח''ל
נוער חלוצי לוחם הוא מסגרת בצה''ל שבה קבוצות של אירגוני נוער מתגייסות יחד ושומרות על שלמותן תוך שילוב בין משימה צבאית לבין חינוך בקהילה.

של''ת
שירות ללא תשלום הוא חלק ממסלול השירות בצה"ל מלכתחילה של גרעיני נח"ל ואחר כך גם של בני ישיבות הסדר. חיילי השל"ת מוגדרים ככוח עתודה צבאי

קיבוץ יוטבתה
יטְבָתָה הוא קיבוץ בדרום הערבה, כ-45 ק"מ מצפון לאילת. בתחום הקיבוץ אתר ארכאולוגי בשם "עין ע'צ'יאן"

ציטוטים

”הסיור הראשון שערכנו בירושלים, זמן קצר אחרי סיום המלחמה, הגענו לכותל ובכינו... היינו כחולמים“

הקשר הרב דורי