מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בגרמניה למשפחה דתית, סבא שלי מצד אמי יוסף שטיינברגר היה בעל שלושה בתי קולנוע יחד עם יהודי אחר. אמי בטי עזבה את גרמניה ב"ליל הבדולח". אחרי שנולדתי גייסו את אבי, ברנרד, שהיה ברשותו אזרחות פולנית לצבא הצרפתי, בנוסף סבא וסבתא שלי נראו כמו כולם, אך שמרו על מצוות.

כילדה הייתי בתנועת נוער "בני עקיבא" שם היו גם בנים וגם בנות. הוריי הכריחו אותי לנגן בפסנתר, ולכן לא רציתי להיות פסנתרנית, וחלמתי להיות אחות. בזמן המלחמה כולם רוקנו את בתיהם מדברים, כאשר באו אל ביתנו אנשי המשטר ראו שבמסמכי הבית רשום בגדול יהודי, אני שיחקתי מחבואים עם כמה בנות גילי, וכשהגעתי לפני שהילדה תפסה אותי, היא קראה לה יהודיה מלוכלכת. ברגע שעזבנו את הבית, השכנים הצרפתים גנבו את חפצי הבית.

במהלך המלחמה, אני ומשפחתי קנינו אוכל בתלושים. היה בזה סיכון, שאם נתפס ויגלו שאנחנו יהודים יהרגו אותנו. לאימא שלי היה מראה "ארי", ולכן היא הייתה היחידה שיצאה לקנות אוכל למשפחה, ופעם אחת שהיא יצאה להביא לנו אוכל, חייל גרמני שם לב שהיא יהודייה והחביא תחת מעילו לחם וחתיכת בשר ונתן אותם לאימא שלי. אימא שמה לב שאנשים מסביבם התחילו לצפות בהם, והיא אמרה לחייל הגרמני להפסיק את מעשיו משום שהם עלולים להיתפס אך החייל הגרמני השיב: "גברת וולקן את המלחמה אנחנו כבר סיימנו". חיינו בפחד שיתפסו אותנו, השהייה הייתה לתקופה קצרה. היה צריך לחדש את המסמכים. אימא שלי עמדה בתור, הפקיד ראה שכתוב יהודי, הוא מילא את הטפסים כיסה את המקום שכתוב בו יהודי, והשאיר מקום רק לחתימה של הגסטפו, לאחר המלחמה נודע כי הפקיד היה פרטיזן, "הגורל ומזל שיחקו פה".. הוריי הכירו בחור אלג'יראי  שהיה לו בית קפה שהיה מסתיר אותנו בכל פעם שבאו לבדוק היכן היהודים. ניצלנו במזל בזכות האנשים שלא תמכו ב"חיות". יום אחד, אני ואמא שלי, יצאנו מהבית, ואבא שלי הלך לעבודתו, וכששלושתנו חזרנו הביתה גילינו ש"הגסטפו" לקחו את ההורים של אימא שלי (יוסף ופאני שטיינברגר) שהיו בעלי אזרחות פולנית למחנה ההשמדה.

לאחר מכן, הוריי נסעו לתחנת הרכבת ובתחנת הרכבת קומוסר גרמני זיהה את אבא שלי מילדות (הקומוסר היה אחראי ל"משלחים" של יהודים), אבי סיפר לקומוסר שההורים של אשתו נתפסו על ידי הגסטפו. בתגובה לכך, הקומוסר אמר לאבי, היכן ומתי למצוא אותם. באותו זמן אבי ראה זוג עם שני ילדים נשלחים למחנה ההשמדה, אבי מהר לאמר לקומיסר שהם גם חלק ממשפחתו, כדי שיציל או יעזור גם להם. הסבים שלי הציעו שהם יקחו אותי, וינסו לעבור את הגבול לשווייץ, משום שהשווייצרים הגנו על משפחות בעלי ילדים. בינתיים הם התגוררו בכפר ששיתף פעולה עם מעברים בלתי חוקיים שהיה מול בית חרושת לשוקולד. הגיע היום שהם יכלו לעבור את הגבול לשווייץ דרך הרי האלפים, הם היו מוכרחים לעבור את הגבול ברגל, כשהיינו בדרך לגבול, נעצרתי ולא יכולתי להמשיך ללכת, בזמן שכולם לא נעצרו, סבא וסבתא שלי היו חייבים לסחוב אותי עד לגבול. בבואם לגבול גילו שאני חולה, ועליי לעבור לבית חולים, כדי לקבל טיפול, משום שלא יכולתי להיכנס למחנה פליטים.

בבית החולים התברר שהייתי בתחילת המחלה והרופאים אמרו שאני אשרוד אם אהיה בבית נקי וטוב, מה שאומר שאני לא יכולה להיות במחנה פליטים. נשארתי בבית החולים ומשפחה זרה אימצה אותי – משפחת קולנגי colanghi. למשפחתי המאמצת פיה (pia) במהלך השהות בבית החולים הביאה לי האמא המאמצת, תמונה של המשפחה האמיתית שלי, ואני לא הרגשתי שייכת אליהם כי תמיד ראיתי את המשפחה המאמצת כמשפחה האמתית שלי.  המשפחה המאמצת שלי נהגה לנגן בכינור ופסנתר מידי ערב, והנגינה הייתה כמו שיר ערש בשבילי. היום אני לומדת לנגן בפסנתר ואחת הסיבות שהתחלתי לנגן בפסנתר היא במשפחה המאמצת שלי.

יום אחד הגיע גסטפו לביתם(בצרפת), את הדלת פתחה אמא שלי מחזיקה את אחי ומחזיקה לא את הרגל בפחד, אבי התחבא בחדר, והשוטר ביקש מסמכים כדי לראות אם הם יהודים. במסמכים היה כתוב כי הם יהודים אך השוטר ליטף את הראש של אחי ואמר "אל תדאג לא יקרה לך כלום" והלך.

לאחר שנים נסעתי יחד עם שלוש בנותיי לאוסטריה והלכנו לקניון נשרים, שם היטלר בילה, עליתי למעלה ישבתי שם ואמרתי: "אני פה עם שלוש הבנות שלי יש לי נכדים הקמתי דור חדש ולך אין אפילו קבר."באותו הרגע הרגשתי את תחושת הניצחון, "הקמתי דור חדש והדור הזה המשיך והקים עוד דור וזה הניצחון שלי".

הזוית האישית

תלמידים:  שיר עישה, שובל וסולקר, אורי מגידיש, רשל חייפץ

תכנית הקשר הרב דורי היא תכנית מאוד מעניינת למדנו המון על השואה והיה מאוד כיף לדבר עם אסתר ולהכיר אותה יותר לעומק ולשמוע על השואה ועל סיפור ייחודי מסוג כזה ממקור ראשון. זאת הייתה חוויה שלא היינו מוותרות עליה. בזכות תכנית זו לא רק שלמדנו על השואה ועל סיפור של משפחה מהשואה, למדנו גם על תחומי החיים השונים של אסתר וויס, כמו לדוגמה אסתר היא מתנדבת בבית המשפט. כשהיא גילתה שאנחנו לא יודעות הרבה על בית המשפט ושלא היינו שם היא הציעה לקחת אותנו להעביר לנו סיור שם. במהלך הסיור, אסתר נתנה לנו את האפשרות לדבר עם העובדים במקום ולשאול אותם שאלות על המוסד והעובדים. הם הסבירו לנו על מחלקות שונות בתוך בית המשפט בקריית גת.