מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנוטר מיסוד המעלה

סבא שלי כנוטר על הסוסה הערביה פרג'י
הרחוב הראשי ביסוד המעלה
איש משפחה, איש אדמה ונוטר עברי

סבא יעקוב שטילמן ז"ל

סבי היה גפיר – נוטר בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ושמו יעקב שטילמן ז"ל. סבי נולד במושבה יסוד המעלה בשנת 1911, לאב ר' מרדכי שטילמן ולאם חיה שטילמן ז"ל. לאימו של סבי היו אלה נישואים שניים וזאת לאחר שבעלה הראשון נפטר בהיותו צעיר. ממנו נולדו לה שני ילדים, יוסף וסימה טיטלבוים. יוסף טיטלבוים היה נוטר בגבעת ברנר ונרצח ע"י הבדוואים בשנת 1947.

סבא יעקוב כנוטר על הסוסה פרג'י באגם החולה ביסוד המעלה 

תמונה 1

עם ר' מרדכי נולדו לה 3 ילדים: יצחק, שנפטר ממחלת הסרטן, יעקוב, סבי ולאה שנפטרה מקדחת הביצות בגיל 18, שבוע לפני חתונתה. ר' מרדכי נפטר כשסבי היה בן שנתיים בלבד וכך קרה שסבי ואחיו יצחק נותרו לבדם עם אמם החולה ושני אחיהם החורגים ולכן יוסף, האח הבכור הוא זה שגידל אותם, דאג לאימם ופירנס את המשפחה כולה.

אמו של סבי הייתה רוכבת על חמור פעם בשבוע לצפת עם מצרכים למכירה מתוצרת המשק הקטן והדל שעיבדו הילדים. היא הייתה מוכרת את המצרכים ומביאה תמורתם מצרכי מזון, מוכרת אותם ב"חנות" מאולתרת שבנו הילדים במו ידיהם בחצר הבית ומזה היו מתקיימים וחיים. הם היו מאוד עניים וגדלו בדוחק ובדלות מרובה.

סבי ואחיו למדו ביסוד המעלה "בחדר" עד גיל 8 וקיבלו חינוך מאוד דתי. בגיל 8, בעקבות המצב הקשה בבית, העבירה אותם אמם לבית יתומים בצפת, כיוון שלא יכלה הייתה לגדל אותם מפאת המצב הקשה וחשבה כי שם יהיה להם לפחות לחם לאכול. בגיל 13 ברחו יצחק וסבי מבית היתומים בחזרה למושבה כי סבלו מאוד במקום הזה ולא יכלו עוד לחיות שם. הם יצאו לדרך חזרה הביתה למושבה והלכו דרך ההרים והשדות במשך שלושה ימים עד שהגיעו הביתה. אז החלו לעבוד בחקלאות במושבה הדלה והחליטו לארגן חברה קטנה משותפת עם עוד כמה חבריהם החקלאים הצעירים. לכל אחד היה סוס ועגלה והם עבדו בהעברת קני הפפירוס מביצת החולה לצמח, שליד טבריה. מצמח עשו הקנים את דרכם ברכבת לדמשק. מזה הם התפרנסו זמן רב, עד שהתורכים ששלטו אז בארץ בנו את כביש טבריה-צמח והסוסים לא יכלו עוד לדהור עם העגלות על הכביש כי החליקו ולכן נאלצו סבי וחבריו להפסיק את העבודה ופירקו את החברה שבנו במשותף.

סבי שהיה כבר בן 18 התגייס באותה תקופה לאגודת השומרים ומשם המשיך לנוטרים ושמר ביישובי הסביבה, ביניהם תל עדשים. מי הייתה אגודת השומרים? "אגודת השומרים (או אגודת השומרים הארץ ישראלית) היא ארגון שמירה ועבודה שהוקם בחודש יולי 1933. אגודת השומרים היא עוד חוליות בשרשרת ארגוני הביטחון והשמירה שהוקמו על ידי היישוב המתחדש בארץ ישראל. שרשרת זו החלה עם הקמתו של ארגון 'בר גיורא' שאלכסנדר זייד היה בין מייסדיה ונכללים בה גם 'השומר' וארגון 'ההגנה'. האגודה נועדה לשמש כזרוע הליגאלית המקומית של ארגון 'ההגנה' ונקבעה חוקתה". (ויקיפדיה)

סבי שמר בתל עדשים, שם גם הכיר את סבתי, אשר עבדה במשק הוריה. סבי שהיה גבר נאה מאוד ואהב נשים יפות, ראה כי סבתי נערה יפה מאוד והחליט להכירה. אחרי זמן מועט התאהבו השניים והחליטו להתחתן. החתונה נערכה ביום שישי ב- 1935 בחצר בית הורי סבתי בתל עדשים.

לאחר החתונה, עברה סבתי לגור ביסוד המעלה. הם גרו בבית ערבי, אשר מים זורמים לא היו בו והעוני שלט בכל. באותו בית גרה גם אמו הזקנה של סבי וסבתי טיפלה בה. סבתי הייתה הולכת מדי יום לבאר הסמוכה להביא מים וסוחבת שני דליים כבדים מאוד על כתפייה.

סבי שמר בלילות ביישובי הסביבה ובמשך היום היה מעבד את המשק החקלאי הדל שנותר.

הרחוב הראשי ביסוד המעלה בשנותיה הראשונות 

תמונה 2

סבא שלי שאהב מאוד לשיר, הוא כתב לסבתי שיר קצר כדי לרצות אותה שלא תכעס עליו שאינו בבית.

"הו שושנה, שושנה

ראי מה החיים יפים הם,

הרובה ביד,

מגן דוד בצד

ואני צועד ומצוחצח".

בשנת 1937, החלו סבא וסבתא שלי לעבוד במפעל הדייג בהחולה ועברו לגור במגורי הפועלים שבמפעל. סבתי עבדה במטבח בתור טבחית וסבי שמר על הדייגים היהודים מפחד הערבים. בשנים אלו נולדה דודתה של אמי, אידה ולאחר שנתיים נולד דודה של אמי, מרדכי, המכונה בפי כל מוכיק. כשמוכיק היה בן שנה, עזבו סבא וסבתא רבה שלי את המפעל מכיוון שנסגר בעקבות הקמת קיבוץ חולתה, שזכה במכרז על הדייג בהחולה. המשפחה הקטנה חזרה ליסוד המעלה וסבא רבה יחד עם אחייו יצחק ויוסף בנו בית אחד משותף, שבו גרו כולם יחדיו. הבית היה קטן והמשפחות גדלו ולכן המצב היה קשה מאוד וזאת בנוסף לעוני ולדלות שהיו חלק מחייהם.

בשנת 1946 נולדה אמי חיה ושנתיים אחר כך בן הזקונים, יוסי שנפטר בשנת 1975 ממחלת הסרטן והוא בן 28 בלבד. שני הקטנים נוספו למשפחה המורחבת שחיה בבית הקטן וזאת כשהמטבח והשירותים נמצאים בחוץ בחצר והמים לא תמיד זרמו בברזים והיה צורך לסחוב מים מהבאר. ככה חיו מספר שנים, עד שכבר לא היה ניתן להמשיך כך ואז עברו יצחק וסוניה אישתו לנען, שם שימש יצחק כנוטר ושמר בנען.

סבא וסבתא נשארו במשק יחד עם לאה ויוסף. באותה התקופה נרצח יוסף בידי הבדווים, שבהם כה האמין ולאה אשתו נותרה לבדה עם שתי בנותיה הקטנות ולכן המשיכה לגור עם סבא וסבתא שלי וילדיהם.

יסוד המעלה בראשיתה 

תמונה 3

במלחמת השחרור, 1948, הפגיזו הסורים את המושבה ללא הפסקה. סבא היה אז בנוטרים ולא היה כלל בבית וסבתא נשארה לבדה עם הילדים הקטנים ורצה כל הזמן למקלט כשארבעת ילדיה ביחד עימה. כך היה עד שהוחלט לפנות את המושבה לחצי שנה וסבתא לקחה את ילדיה לגור בתל עדשים אצל הוריה  כששאר בני המושבה מפונים לחיפה. סבא נשאר על משמרתו והמשיך לשמור על המדינה בחיל הנוטרים.

כשהסתיימה המלחמה ובני המושבה חזרו לביתם, נדהמו לגלות כי הבית נהרס בידי החיילים האנגלים שבזזו אותו וטינפו אותו, עד שלא ניתן היה לראות את המרצפות. סבתא שלי גייסה את מוכיק, הבן בכור, לעבודה וביחד לקחו קילשון ופשוט חפרו בכל חדר עד שהגיעו לרצפה. אחרי שקירצפו וניקו את הבית לקחה סבתא אדם מבני המושבה, שעסק בבנייה והוא תיקן את הבית ושיפץ אותו. מכיוון שלא היה לה כסף לשלם לו, היא קבעה איתו שעל כל יום שהוא עבד אצלם, מוכיק, שהיה בסה"כ בן 8, יעבוד אצלו שבוע שלם.

וסבי? הוא בחיל הנוטרים וכמעט שלא היגיע הביתה.

אחרי המלחמה חזר סבא ליסוד המעלה, הביתה והחל לעבד את המשק ולפתח אותו לאט לאט. סבתא עבדה בבית, גידלה את הילדים ועבדה במשק החי הקטן שגידלו בחצר וכלל פרה אחת ותרנגולות ומזה הם התפרנסו.

בינתיים השנים עברו, הילדים בגרו. אידה הבת הבכורה, הלכה ללמוד בנהלל בבית ספר לאחיות וסבתא שלי הלכה ללמוד ב"מקווה ישראל" עד כיתה י"א. מוכיק ויוסי נשארו במשק ועזרו בכלכלת ופרנסת הבית.

השנים חלפו, הילדים גדלו, הלכו לצבא והתחתנו.

סבא וסבתא שלי נשארו ביסוד המעלה ועבדו במשק החקלאי שבינתיים גדל והתפתח. עד שבשנת 1975 פקד אותם אסון. יוסי, הבן הצעיר חלה ונפטר ממחלת הסרטן בהותירו את הוריו, אשתו ובנו בן השנתיים המומים וכואבים.

לסבא וסבתא שלי היה הדבר קשה מאוד והם לא הצליחו להתגבר על האבדה הגדולה. בעידוד בנם הבכור, מוכיק, הם מוכרים את המשק ועוזבים את יסוד המעלה לאחר 40 שנות מגורים במושבה. וסבא אחרי 60 שנות מגורים! ועוברים לגור בהוד השרון. בהוד השרון הכירו חברים רבים, החלו ללכת לחוגי פנסיונרים, לשמוע הרצאות ואפילו טסו בפעם הראשונה בחייהם לטיול בחו"ל. כמו כן, התנדבו שניהם בביטוח הלאומי ועזרו לקשישים מהם. סבא שלי אף התנדב למשמר האזרחי, כשרוח ההתנדבות שורה עליו עוד מימי הנוטרות ואגודת השומרים.

כשהזדקנו ולא יכלו עוד לגור רחוק מילדיהם החליטו לחזור לגליל וקנו בית ליד אמי בצפת. אך לאחר שנה וחצי סבתי חלתה ונפטרה וסבי חלה במחלת האלצהיימר ונשאר לגור אצל אמי עד יום מותו בשנת 1996, כשהוא מטופל על ידי אדם זר בימים ועל ידי אמי בלילות מבלי שהוא עצמו יהיה מסוגל לעשות דבר.

 סרטון תמונות מסיפורו של סבא יעקב שטילמן ז"ל

הזוית האישית

דגנית פורטל מביאה את סיפורו המרתק של סבא יעקב שטילמן, גפיר – נוטר שהיה חבר ב"אגודת השומרים".

מילון

גפיר - נוטר
נוטרות היא כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי שכונו בשם "נוטרים". הם פעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית החל ממאורעות 1936–1939 ועד להקמת המדינה בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. אנשי הכוחות נחשבו כ"שוטרים מוספים", דהיינו, אנשי כוח עזר למשטרה הבריטית, ששיתפה אותם עקב מחסור בכוח אדם וחשיבה שהדבר יביא ליותר שקט בארץ. למעשה, פיקד עליהם ארגון ההגנה, שניצל את הכוחות ואת נשקם לפעילויותיו השונות בהגנה ובהתיישבות. ויקיפדיה

אגודת השומרים
אגודת השומרים (או אגודת השומרים הארץ ישראלית) היא ארגון שמירה ועבודה שהוקם בחודש יולי 1933. אגודת השומרים היא עוד חוליות בשרשרת ארגוני הביטחון והשמירה שהוקמו על ידי היישוב המתחדש בארץ ישראל. שרשרת זו החלה עם הקמתו של ארגון 'בר גיורא' שאלכסנדר זייד היה בין מייסדיה ונכללים בה גם 'השומר' וארגון 'ההגנה'. האגודה נועדה לשמש כזרוע הליגאלית המקומית של ארגון 'ההגנה' ונקבעה חוקתה. חברי האגודה היו חברי הסתדרות העובדים ובהקימם את הארגון ביקשו לאגן את פעילותם גם כאיגוד מקצועי. תחילה פעלו חברי האגודה בצפון אך כעבור זמן הרחיבו את פעילותם לאזור השרון והדרום. לאחר הקמת המדינה הפכה האגודה לארגון שמירה מקצועי-ארצי ובשנת 1958 מנה הארגון כ- 400 חברים. ויקיפדיה

ציטוטים

”השיר שסבא חיבר לסבתא: ראי מה החיים יפים הם....“

הקשר הרב דורי