מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ואני רוצה לספר את סיפור חיי כילדה בת 4 גרתי בבית כפרי קטן עם אימי. אבי בפרוץ המלחמה כבר לא היה איתנו כי הוא ברח לרוסיה ביחד עם  אחים שלו אבי בחר לא להתגייס לצבא הפולני שהיה אנטישמי בו החיילים הפולנים נהגו להתעלל ואפילו להרוג את המתגייסים היהודים. אבי אמר שלצבא כזה הוא לא רוצה להתגייס!!!

הצבא הגרמני כבש את הכפר שלנו והודיעו לסבתי וסבי שהם לוקחים את הבית הגדול שלהם, כי הם זקוקים לו על מנת להקים שם את המפקדה שלהם, ולכן, הסבים באו לגור בבית הקטן שלנו. סבתי איטה הייתה משותקת וישבה על כיסא גלגלים. כעבור מספר ימים דודתי בעיר הסמוכה ובעלה קיבלו הוראת פינוי מהצבא הגרמני מביתם והעסק שלהם וגם הם באו לגור בביתנו הקטן. הקצינים הגרמנים ביקרו בביתנו מספר פעמים ותמיד הביאו איתם ממתקים עבור הילדה כלומר עבורי. כמובן אני מאוד שמחתי כי הייתי בת 4 ואהבתי ממתקים .היחיד שמאוד פחד מהביקורים האלה היה הכלב הקטן שלי בשם לולו, הוא תמיד ברח הכי רחוק שרק הצליח ושם התחבא .

עברו מספר שבועות והגרמנים הודיעו במגפון בכיכר הכפר שכל יהודי חייב לענוד תלאי צהוב וכך היה.עברו עוד מספר שבועות והגרמנים הודיעו שוב שכול היהודים מהכפר הזה ומהכפרים הסמוכים חייבים להתפנות לגטו בשם דמביצה בעירה הסמוכה. הם הודיעו שכול משפחה תארוז מזוודה אחת .אימי אמרה לי שאנחנו לא הולכות לגטו. כמובן שכול שיירה שהלכה לגטו ברגל ועם עגלות וסוסים היו מלווים על ידי המון חיילים גרמנים עם רובים שלופים כדי למנוע בריחה. אין לי תמונות או חפצים מלפני המלחמה או מזמן המלחמה כי לא היה איתי כל השנים האלה שום דבר או שום אפשרות לשמור על משהו . הינו רק אימי ואני צמודות אחת לשניה במהלך כל המלחמה. כשכולם הלכו לגטו אימי ואני מצאנו מחבוא אצל חברה טובה נוצרייה. כמובן, כפריה חברה מבית ספר היסודי . היא נתנה לנו להיות במרתף שלה ששם היו שומרים תפוחי אדמה בכמויות ענק לכל העונות כי הפולנים אוכלים המון תפוחי אדמה זה המאכל הבסיסי שלהם .

במרתף היה פתח קטן כמו חלון קטן לאיורור אולי לאור אבל הריח של התפוחי אדמה כבד מאוד בלתי נסבל , אך זו הייתה הברירה היחידה .היא נתנה לנו קש וכמה סמרטוטים לכסות בו את הקש וגם שמיכה , דלי לצרכים כי לא יכלנו לצאת החוצה בשום מצב בשום שעה. קיבלנו גם אוכל פעם ביום וכד עם מים . לילדים של המשפחה וכמובן חברים וקרובים אחרים אסור היה להם לדעת על כך כי אחרת היו יכולים לגלות אותנו. ואז העונש  היה שהגרמנים היו כמובן הורגים את המשפחה וגם את כל משפחת המצילים. אם כך זה כמובן היה סודי ביותר.  

כעבור כשבועיים החברה של אימי הודיעה לאימי שאנחנו חיבות לעזוב כי קימת אפשרות שהשכנים אולי חושדים במשהו ואז כולנו בסכנת מוות . היא נתנה לאימי סיר מלא אוכל , שמיכה בגדים שלבשנו אחד על השני ומים.יצאנו בלילה בחושך לכיוון היערות שהיו לפני המלחמה שיכים לסבי וסבתי . אימי הכירה טוב מאוד את היער למרות שהוא היה מאוד סבוך. נכנסנו , ובדרך אימי פיזרה חתיכות בד קטנות על מנת לסמן את הדרך אם נרצה לצאת מהיער . היא אמרה לי לשים לב מאוד וללמוד את הדרך לזכור אותה. הייתי אז בת 5 כבר והיה לי תפקיד בהישרדות . גמרנו את האוכל שנתנה לנו החברה. אימא שלי סדרה מצע מעלים יבשים ועל זה ישנו וישבנו עמוק בתוך היער. הגרמנים לרוב לא נכנסו לעומק היער ובדרך כלל גם לא הכלבים המאולפים שלהם . ואת זאת אימא שלי ידעה.

האוכל נגמר בתוך שלושה ימים קרים ולא היה מה לאכול כי לא היו שום פרות יער לא היה כלום חוץ מקור מקפיא. אימי אמרה לי: "מניה את ילדה גדולה מאוד ואני יכולה לסמוך עליך, אז תקשיבי אני אצא בלילה לחפש אוכל בחצרות של האיכרים אולי אני אמצא קליפות של תפוחי אדמה , אולי אני אמצא שאריות של מזון אולי אפילו איזה חתיכת לחם ואני אחזור , עד סוף הלילה אני אחזור בזמן שעדיין חושך אני אחזור " . אני אז מאוד בכיתי והתחננתי אמרתי: " אימא בבקשה אל תלכי אני מאוד מפחדת להישאר לבדי ואם את לא תחזרי ? אני אשאר לבד בעולם ? לבד ?". "אם באמת אני לא אחזור , את תלכי לפי הסימנים שעשינו תתרחקי מהיער ואז תתקרבי אל בתי האיכרים תתדפקי בדלת ותגידי שקוראים לך מרישה שזהו תרגום לפולנית לשם שלך תגידי שאת יצאת מבית יתומים ואת לא יודעת לחזור לשם ואין לך הורים ומשפחה. אולי משהו יעזור לך ואולי יביאו אותך לאיזה בית יתומים או אולי אפילו משהו יאמץ אותך. "

אימא שלי יצאה ואני מאוד מאוד פחדתי שלא אראה אותה יותר וזאת הפרידה שלנו הסופית ושבוודאי יתפסו אותה יהרגו אותה ואני ילדה בת 5 אשאר לבד בעולם. כל הזמן רק על זה חשבתי . לא חשבתי שאולי אני צמאה ורעבה רק על זה שאני לבדי בעולם מגיל 5.

הוחלט להיכנס לגטו ואז יצאנו באמצע הלילה בתוך החושך לכיוון הגטו שזה עיירה בשם דמביצה . הליכה של שני לילות בתוך היערות כי רק בלילה יכולנו ללכת. הגענו ובשער לגטו השומר נתן לנו להיכנס . כמובן שסבתי בשם איטה מאוד היית מאושרת כי היא לא שמעה מאיתנו בכלל במשך כמה חודשים וגם היא סיפרה לנו על הבת שלה הבכורה ושתי בנותיה שנרצחו בכניסה לגטו .  קבלנו דרגש אימא שלי ואני באחד הצריפים .

אימי יצאה בבוקר השכם  עם כל הצעירים בגילה לעבודה במפעל של הגרמנים אני בזמן הזה שחקתי עם ילדים בחוץ, בקרתי את סבתי וישבתי איתה היא הייתה מספרת לי ספורים והייתי מביאה לה ולי אוכל ממרכז החלוקה.  סיפרתי לה מה עבר עלינו והיא סיפרה לי על כל מה שקרא לה מאז ילדותה. ואז בשנת 1942 הגרמנים מחליטים לחסל את הגטאות וביניהם את הגטו בו אני נמצאת ,גטו דמביצה. סבתי  איטה קובעת לנו שאימי ואני לא נלך עם הטרנספורט למחנות ובמקום זה היא מצאה לנו מחבוא בתוך הגטו למשך זמן האקציה (העברת היהודים מהגטו למחנות עבודה.) היא קוראת לאימי ולי על ידי פתק שהיא שולחת באמצעות ילד קטן שגר איתה באותו צריף. לילה חושך ליפני האקציה כמה שעות, ובפתק כתוב "תבואו מיד לצריף שלי". רצנו לצריף שלה כי חשבנו שמשהו קרה לה, אבל היא אמרה לאימי "סגרי בבקשה את הדלת.עכשיו תכיני לנו תה עם הרבה סוכר ולימון ואנו נשתה כי מעכשיו אתם לא תראו אותי לעולם".  היא אמרה שיש לה מחבוא בתוך הגטו ושם תהיו עד שהאקציה תסתיים. זה ייקח אולי 72 שעות או יותר. עכשיו תורידי את התנ"ך שימי את ידך עליו תישבעי לי (תנדרי נדר) שאת פרנקה (אימי) ומניה (אני) תעברו את המלחמה ותגיעו לארץ ישראל.

אחרי ויכוחים עם סבתי איטה שזה בלתי אפשרי , אימי בסוף נודרת את הנדר. ואז אנו מתחבאות בגטו עד שלקחו את כול האנשים למחנות. אחרי יומיים מוצאים מחבוא רק עבורי ואחר כך אנחנו (אמא ואני) מצליחות לברוח מהגטו ומוצאות מחבוא אצל משפחה של נוצרים כפריים שבולט במיוחד הילד המציל בולק. אנחנו מתחבאות אצל המשפחה בתוך הרפת בתוך בור שבולק חפר ושם אנו נשארות 3 שנים עד לשחרור הצבא הרוסי באביב 1945. מכאן אנחנו מצליחות לשרוד וללמוד בעיר קרקוב, עד לעליה לארץ בשנת 1950. כאן מתחילים חיים חדשים , לימודים עבודה נישואים ולידה של 3 בנות. אימי ואבי זכו לראות נכדים ונינים ממני .וזה הסיפור שלי. כיום אני חיה בדיור מוגן כאשר ליפני כן בעלי נפטר לפני 33 שנים.יש לי 9 נכדים ותודה לאל כולנו מאושרים.