מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המשפחה של נעמי דגן

אני וסבתי בביתם
המשפחה
זה הניצחון שלנו

עדי וסבתא נעמי משתתפות בתכנית הקשר הרב דורי ומביאות את סיפור המשפחה.

שמי נעמי בת לשולמית ושמואל לנדאו. נולדתי בשנת 1945 בישראל. גרה בקיבוץ נען

"זה הניצחון שלנו"

אבא שמואל נולד בדנציג שהייתה בחלק מהזמן שייכת לפולין וחלק מהזמן לגרמניה. כילד 11 הצעיר במשפחה. למשפחה יהודית עמידה ששמרה על כל מצוות הדת. מגיל 14 הלך לתנועת נוער "הבונים" תנועת נוער ציונית ומכאן היו לו רגשות לארץ ישראל. בגיל 17 עזב את הבית ויצא להכשרה חקלאית עם קבוצה של בני נוער יהודים. כשחזר לברלין נתקל באלימות של נוער גרמני כלפי יהודים. באחת הפעמים רדפו אחריו ורצו לדעת איפה בית המשפחה. אבא הוביל אותם לאזור אחר של העיר והצליח להתחמק מהם.

אבא הבין שצריך לעזוב את גרמניה אך לא הצליח לשכנע את בני משפחתו הבוגרים, שחלקם היו כבר  נשואים והורים לילדים, שהאמינו כי המצב הוא זמני ויעבור, ולכן עלה לארץ לבדו.

בני משפחתו שנשארו בגרמניה נספו במחנות. מכל המשפחה נשארו אבא ושלוש אחיות. אחות אחת שגרה בארץ הייתה בהריון מתקדם כשנלקחה למחנה השמדה איבדה את הילד אך נשארה בחיים.

לאחר המלחמה הכירה גבר שהחביא את שני ילדיו באחד הכפרים. הם יצאו לחיפוש ומצאו את שני הילדים וגידלו אותם ביחד אך לא הצליחו להביא ילדים משלהם. שתי אחיות גרו בארה"ב והקשרים היו רופפים מאוד. הטכנולוגיה התקשורתית לא הייתה כמו היום. אבא לא דיבר ולא סיפר הרבה באחד האירועים המשפחתיים שאלתי אותו איך זה שהיו לו עוד 10 אחים ואחיות ויש לנו משפחה כל כך קטנה התשובה הייתה "הם נשארו שם" וסרב להסביר היכן זה "שם". רק לקראת סוף חייו סיפר קצת יותר. לכן, גדלנו במשפחה קטנה ללא קשר עם דודים מצדו של אבא. דבר שמאוד הורגש בעיקר בשמחות ובזמנים קשים.

התמונה צולמה ביום הולדתו התשעים של אבא. בתמונה אבא ילדיו נכדיו ו 12 נינים. לאחר מכן נוספו נינים נוספים. סה"כ 23 נינים ונינות. כשאבא ראה את התמונה הוא אמר ”זה הניצחון שלנו".

אבא ביום הולדתו ה-90 וכל בני המשפחה 

תמונה 1

החיים בקיבוץ

אבא עלה לארץ לבדו כנער צעיר והגיע לקיבוץ נען. כאן התחתן עם שולמית ונולדו להם שלושה ילדים דני, אני ויעקב. השם נען נבחר לאחר מאבק על מספר שמות נען הוקמה ליד כפר ערבי בשם "נענה" קבוצת חברים רצתה את השם "נעמה" וקבוצה אחרת את השם "נען", הסיסמה "אין כנען בכנען" הייתה סיסמת המאבק של קבוצת נען שלבסוף ניצחו.

תמונה מהמאבק על השם נען לקיבוץ 

תמונה 2

באותה תקופה לא היו דירות והחברים גרו באוהלים. המבנה הראשון שנבנה היה "בית ילדים", כדי לשמור עליהם ממזג האוויר ומבחינה ביטחונית.

אבא שירת בפלמ"ח כמו חלק גדול מהחברים. ויצא לפעולות בלילות. בשבת השחורה נלקח למעצר ברפיח. אבא עבד במשך השנים בעבודות שונות בין היתר עבד במאפיה היה תנור לבנים גדול עם בוילר גדול שהיו מדליקים בו אש ועם זה מחממים את התנור. כילדים, בחופשים, היינו באים למאפייה ואבא היה נותן לנו בצק והיינו עושים בובות וצורות שונות למעלה שמים מלח גס ובצל ואבא היה אופה אותם .מאחר ובתקופה שלא היו תנאים לאפיה בבית זאת הייתה חוויה. ליום הולדת של ילד היו מקבלים מהאקונומיה מצרכים לעוגה והיו מקציפים עם מזלג  ואופים בסיר פלא על פתיליה.

בין יתר עבודותיו הגיע אבא לעבוד במפעל ההשקיה. כשהקימו את מחלקת הפלסטיק והתקבלה המכונה הראשונה אבא התחיל לעבוד כמפעיל של המכונה ביחד עם בחורה נוספת במשמרות. בימים ההם, מכונות לא היו אוטומטיות והיו צריכים לפתוח דלת ולהוציא כל חלק. לא היו  גם שעונים אוטומטים להפעלה של תנור ליבוש חומר הגלם, ולכן כל שבת היינו עושים טיול למפעל להדליק את התנור כדי שיוכלו להתחיל לעבוד בבוקר.

אבא עובד על מכונת הפלסטיק במפעל 

תמונה 3

אנחנו כילדים גדלנו בחינוך המשותף. ישנו ואכלנו בבית הילדים ובילינו את רוב שעות היום עם קבוצת הילדים בני גילנו. אחרי הצהרים הלכנו לחדר ההורים לשלוש שעות וחזרנו לבית הילדים. בית הילדים היה "בית" ודירת ההורים נקראה "חדר" ובאמת הייתה חדר אחד ללא שירותים ומטבח. בקושי היה ברז לשטיפת שינים וכוס קפה.

אנחנו לא ידענו מה זה ארוחה משפחתית וגם הקשרים בין האחים היו מאוד רופפים. והחוסר הזה מלווה אותנו גם בבגרותנו והשלמנו אותו רק במשך השנים. בבית הילדים נוצרה אוירה מיוחדת בין הילדים. לא הייתה טלוויזיה ולא מחשבים ולכן רוב הזמן שיחקנו בחוץ במשחקי כדור, שבע אבנים, גומי ועוד.

פעם בשבוע היה סרט באמפיטאטרון או באולם הספורט. היו מודיעים מאיזה כיתה מותר ללכת. בסרטים שלא הורשינו לראות ניסינו להתפלח ומנהל בית הספר והמורים היו תופסים אותנו ומגרשים. בלילות הייתה לפעמים "השתוללות" לאחר שההורים אמרו לנו לילה טוב והלכו לביתם. בית הספר היה בקיבוץ ולמדנו כל הכיתה ביחד לא הייתה חלוקה לרמות.

כל בוקר אחרי ארוחת הבוקר הייתה "עבודת בוקר" של חצי שעה שבה היינו עוזרים בניקיון חדרי השינה וחיסול הארוחה  וניקיון הכיתה והחצר. בצהרים היינו עובדים שעתיים במשק חי וגן הירק של בית הספר. בתקופות שהיה צורך היו מוציאים אותנו לגיוסים בעבודות שהצריכו ידיים כמו דילול כותנה או קטיף כותנה או תפוזים. וזה היה כמובן על חשבון הלימודים.

הטיול שלא יישכח

לפני יום הולדת 60 שלי תכננו נסיעה של שנינו אני ואורי בעלי. אחרי שעברנו את כל התהליך ואת הדיוטי פרי אורי אומר לי בואי נשתה קפה לפני הטיסה. באזור המזנונים מישהי מרימה יד ואני אומרת לאורי היא דומה לורד. להפתעתי זאת הייתה באמת הבת שלנו ורד ואיתה כל הילדים ובני זוגם. לשאלתי מה הם עושים כאן הם ענו אנחנו נוסעים אתכם. לאחר ההתרגשות והחיבוקים ולאחר שמסרו לי מה קורה עם הנכדים כי לא ברור איך הם יכולים לנסוע כשאני לא עם הנכדים. עלינו למטוס וטסנו לקרואטיה וסלובניה.

יוצאים לטיול 

תמונה 4

הטיול עם 10 אנשים ושני רכבים כמובן אחר מהטיול שחשבתי. כל בוקר היינו עוצרים בסופר קונים מצרכים ועוצרים בפינה יפה ליד אגם או מפל שלא חסרים שם ועושים ארוחת בוקר משותפת. גם בדרך כשהגענו למקום יפה עצרנו והקצינים שבחבורה (כל הגברים) והוציאו את ערכת הקפה. בעצירות אלה היו מתפתחות שיחות מעניינות ולפעמים הם באו על חשבון קטע טיול שתוכנן. נוצרו יחסים נהדרים בגיבוש המשפחה בין הילדים ובני הזוג שהצטרפו. בארוחת ערב ביום האחרון של הטיול – (ההגשה בזמן קרואטי שהוא אחר ממה שאנחנו רגילים נמשכה זמן רב) התפתחה שיחת סיכום מאוד מעניינת ומרגשת. לדעתי הטיול תרם רבות למערכת היחסים במשפחה שמורגש עד היום.

מתכננים מסלול

תמונה 5

זוית האישית

עדי: אני מאוד נהניתי מתכנית הקשר הרב דורי. אני חושבת שזה מאוד חיזק את הקשר שלי ושל סבתא. למדתי הרבה מסבתא ועל החיים מפעם בקיבוץ ואני ממליצה לכל ילד לעבור את זה עם הסבא או סבתא שלו.

נעמי: נהניתי מהקשר עם הנכדה ולמדתי הרבה ממורה נהדרת. מקווה שהצלחתי להעביר לעדי את חשיבותה של המשפחה וקצת מצורת החיים בקיבוץ של פעם.

מילון

פתיליה
כלי לבישול עם מיכל נפט ופתיל

סיר פלא
סיר לאפיה על גבי הפתיליה

ציטוטים

”"זה הניצחון שלנו"“

הקשר הרב דורי